קולות חדשים ופוליטיקה ישנה

חלק מכוחה של ההתארגנות החברתית החדשה הוא דווקא בערפול המסרים שלה. למחאה אין בינתיים הנהגה של ממש ואין גם מסרים ברורים. היא מבטאת אי נחת מן הדרך שבה דברים מתנהלים אצלנו. לכל אחד מציק משהו אחר; לכולם מציקים הנהנתנות של בעלי הדיעה, החוצפה של בעלי המאה, הצפצוף הארוך על הרוב. לעת עתה כוווולם יכולים למצוא בתנועת המחאה הזאת את מקומם. מי שמהלך בשדרות רוטשילד יגלה מקום שבו הול מרגישים בבית—התל אביבים שאינם מוכנים להתרחק מן העיר בחיפוש דירה ופורום ערי הפיתוח, הסוציאליסטים והאייפוניסטים, פעילי תנו לחיות לחיות והברסלבים (שאינם נהנים מכספי החלוקה). גם ההנהגה של התנועה מעורפלת. הדוברים נתפסים כנטולי אינטרס אישי. אנחנו סולחים להם על הבלבול ועל העילגות ועל הסתירות הפנימיות. אנחנו לא מאמינים לפוליטיקאים; אנחנו מאמינים להם.

שדרות רוטשילד הן כרגע המרכז הסמלי של החברה בישראל. הן מאפשרות דיאלוג וקשב בין מחנות ואינטרסים ששנים של אי הקשבה מנעו. בשנות פולחן פרת הזהב הביטחונית, למדנו לזהות זה את זה במהירות על פי סיסמאות הזיהוי הישראליות (כיבוש או לא? התנחלויות או לא? שטחים או לא?). עכשיו—אולי דווקא משום שהשתכנענו שהשלום אינו ממתין מעבר לפינה— אנחנו מגלים מחדש את המשותף, את רשות הרבים המופקרת שחלקים גדולים מהאליטה הפוליטית שלנו סייעו בהפקרתה. בעודם משמיעים את שירת השמאל ימין העבשה שלהם, עשו יותר מידי אנשים במדינה הזאת לביתם. מעמד הביניים החילוני הישראלי שילם את המחיר. עכשיו המעמד הזה התעורר. הוא לא מרוצה. שנים של ניסיונות הרדמה, של סיפוק מעט לחם והרבה שעשועים, מעט תשובות והרבה סיסמאות נבובות, תמו. כאשר מעמד הביניים—מאז המאה ה12 הכוח המהפכני האמיתי בחברה המערבית—מתעורר, צריכים הפוליטיקאים לחשוש לכיסאותיהם.

והם אכן חוששים. אבל הטריקים הישנים לא נזנחו. בזמן שהתקשורת מדווחת על כל הפגנה ומשדרת קטעי אווירה וצבע מן השדרות, ממשיכים לקרות דברים במקום שבו מחליטים על סדרי העדיפויות שלנו. אני מבקש להסב את לבכם לשתי ידיעות שנדחקו אל השוליים:

הידיעה האחת שהתפרסמה אמש היא כי שר הביטחון אהוד ברק, דורש את תוספת תקציבית של עוד 5 עד 7 מיליארד ₪ מעבר לתקציב המנופח גם כך של מערכת הביטחון. יש משהו אוטיסטי בדרישה ובדורש. תקציב הביטחון גדל בכל שנה ובכל שנה הוא תובע תוספות מעבר לתקציב מאושר; מין הרגל שכזה. תמיד טוב לקבל עוד כסף. ומה עם יתר הצרכים של החברה בישראל? זבשכ"ם.

הידיעה השנייה היא כי בהצבעה על חוק הנישואים האזרחיים ביום ד' נעדרו רוב חברי "קדימה". ההצעה נפלה.  אם אתם רוצים שיוויון לנשים; אם אתם רוצים להחליש את המערכת המסואבת והפוליטית לחלוטין שצמחה לנו בבתי הדין הרבניים, עליכם להבטיח לישראלי את הזכות להינשא ולהיקבר על פי תפיסת עולמו. ראש האופוזיציה, ציפי לבני, ממהרת להצטלם ברחובות עם בקבוק מים וחולצת טי שירט ולהפריח סיסמאות מעורפלות על צדק. אלא שערפול הוא זכותו של הציבור, לא של שליחי הציבור. כאשר צריך להסתכן, להביע עמדה לעשות משהו שיביא באמת לשינוי, "קדימה" לא שם. פורום החווה לא מאשר. גם ברק לא שם, כמובן. שניהם עסוקים בחישובי תועלת מן הסוג שהביא אותנו עד הלום, בטריקים, בעשייה לביתם הפוליטי.

מחאה אינה מהפכה; היא הזמנה למהפכה. במדינה דמוקרטית מהפכות מתחוללות בפרלמנטים. בבחירות הקרובות צריך להכניס לכנסת אנשים אחרים, אנשים שמוכנים לעשות למען הבית המשותף. אולי אז תגיע המהפכה.