המשבר שבו נתון ברק אובאמה יכול ללמד את כולנו שני לקחים חשובים. הראשון–מי שנרתע מן הפוליטיקה משאיר את הזירה בידי יריביו הפחות אנינים. אובמה הוא נשיא לא פוליטי. הוא אינטליגנטי; הוא רוצה טוב; הוא נרתע מעשיית פוליטיקה והוא לא ממש טוב בה. הבעיה היא שבלי לתרגם את הכוונות הטובות לכוח פוליטי–שהוא תמיד שילוב של הבטחה ואיום–הכוונות נותרות רחוק, רחוק מאד, מן המטרה. הביטו באובאמה–מרוט נוצות, מעורער, חלש מאד. זה לא היה הכרחי. אם בוש בזבז את ההון הכלכלי שצברו קודמיו, אבאמה בזבז את האשראי הפוליטי האדיר שניתן לו. בשני המקרים מי שמשלם את המחיר הוא המצביעים, לא הנבחרים. הלקח השני חשוב לא פחות. המשבר הכלכלי שירש מקודמו נתן לאובאמה יכולת לשנות סדרי עדיפויות ולהחליש את גורמי הנזק העיקריים–חזירי הפיננסים והתיאורטיקנים של השוק החופשי המשרתים אותם. במקום להחליש את אלה שהיו אחראים למשבר, אובאמה שפך את כספי משלם המיסים כדי לחלץ אותם. הבנקאים ואילי ההון והכלכלנים שידעו לקחת את הכסף, לא שינו בשל כך את תפיסת עולמם. המשבר לא גרם להם לדבר אחרת על מעורבות הממשלה שהצילה את ישבנם ולא לפעול אחרת. אדרבה, הם תומכים, שוב–עד המשבר הבא שבו ייתבע הציבור למממן את חילוצם–בצמצום דרמטי של המערובות הממשלתית, בהסתמכות על כוחות הפלא של השוק שהובילו את אמריקה למשבר וביריביו של אובאמה. שכן האידיאולוגיה של השוק החופשי מבוססת על ציניות ועל מיקסום רווחים–למה לא לומר דבר והיפוכו? למה לא להבטיח ולא לקיים? למה לא לנשוך את היד המאכילה אותך? למה לא להמשיך לגזור קופונים? השאלה החשובה היחידה היא מה יצא לי מזה. אובאמה לומד בדרך הקשה שהנסיון שלו לייצר סדר חדש תוך הסתמכות על עמודי התווך של הסדר הישן הוא כמו הנסיון להאכיל תנין בתקווה להפוך אותו למהטמה גנדי. בישראל אנחנו אמנם רגילים לחשוב שאין לנו מה ללמוד מאחרים, אבל אולי איננו שונים כל כך משאר העולם. הדילמות שבפניהן ניצבת היום המדינה תובעת משחק אחר, כללים אחרים. הספין-דוקטורים של נתניהו ושותפיו בוושינגטון מציעים תמיד את אותן התרופות. אם תתנו להם לטפל בחולה, סביר להניח שרק מצבם ישתפר. אסור להיבהל מהכלכלנים. הבעיה היסודית בכפר הגלובלי אינה הכלכלה, אלא הפוליטיקה–כלומר מי מחליט על סדרי העדיפויות ומי מחלק את העוגה. רוצים חוקים טובים יותר? אתם צריכים מחוקקים טובים יותר.
הבלוג של אביעד קליינברג 