מותק, הרבנים התנפחו

בהפגנה במוצ"ש שעברה נאם בין היתר גם הרב בני לאו. ביום שישי האחרון הוא זכה לכתבה סופר מחמיאה במוסף סוף השבוע של מעריב. צילום תקריב של פניו הופיע על עמוד השער של המוסף. בגירסה המעריצה מאד של הכתבת שרי מקובר-בליקוב הרב לאו היה התגלית האמיתית של ההפגנה. זה הוא ש"סחף מאות אלפים". נו נו. לאו של הכתבת הוא גילגול מודרני של הנביא ירמיה, לא פחות. מקובר-בליקוב, חרדית חוזרת בשאלה, אולי לא מקפידה כבעבר על קלות ועל חמורות, אבל הערצה גדולה לרבנים נותרה בה.  עצם העובדה שהרב השתתף, שהרב דיבר, שהרב ציטט, מעוררת בה ריגשה עזה. לאו עצמו הציג את עצמו בצניעות כמי שרק מעביר את מסריו של הנביא–הוא "מגביר הקול של ירמיהו". ומהם המסרים הללו? אליבא דלאו מסריו ומסרי כל התורה כולה הם מסרים של צדק חברתי.  הנה דבר הרב: "אז הנביא התייצב בפני השלטון ואמר לו, אתם רוצים צדק, לא צדקה. ומדינה יהודית לעולם תיבחן על ערכי צדקה ומשפט. אם תעשו משפט גר יתום ואלמנה, כלומר תדאגו קודם לשכבות החלשות, למצוקה, לדיור, לרווחה, תמשיכו לשמור על השלטון, ואם לא, חורבה יהיה הבית הזה". יפה, אם כי לא ממש מדויק, כמובן. כלומר ירמיהו אכן דרש צדק חברתי, אבל הוא גם התנגד למדיניות החוץ חסרת האחריות של מלכי יהודה. אל מול כל הניצים בני זמנו הציג ירמיהו עמדה מדינית יונית במובהק–התנגדות לעימות עם בבל, בכל מחיר. העמדה השמאלנית התבוסתנית הזאת כמעט עלתה לירמיהו הנביא בחייו. החברים בענתות ובירושלים לא אהבו, כבר אז, שמאלנים יפי נפש.

בני לאו מכיר כמובן את הסיפור. הוא יודע שנבואות החורבן של ירמיהו עסקו בביטחוניזם ובשחצנות המדינית של זמנו לא פחות מאשר בצדק החברתי או בהיעדרו. אלא שכדרך רבנים מאז ומתמיד הוא מעדיף לספר רק את חלק הסיפור הנוח לו. לאו, כמו אחיו פוסקי ההלכה, לא אוהב לדבר על התנחלויות ועל גזל שכניהן למשל. הוא רוצה באחדות ישראל, האחדות שהוא וחבריו ייקבעו. הוא רוצה באחדות צדקנית, מלאה מעצמה ושטופת שמן זית זך של זחיחות מה-יפית. בישראל היפה של הרב לאו לא מדברים לא יפה על המחנה שלו (הציונות הדתית המתנחלת), הבעיות מטואטאות אל מתחת לשטיח והרב התורן (כמו הגנרל השמאלני התורן של "מחנה השלום") הוא מגביר הקול של המוסר המשותף. הוא מדבר בשם כולנו, מדבר על צדק ומוסר ומקפיד הקפדה יתרה שלא להשמיע שום אמת כואבת (למחנה הלא שלום).

חוסר הרצון לומר אמת–למשל את האמת של ירמיהו–קשור לסירוב מוחלט לביקורת עצמית. יש אכן הרבה דברים יפים במקרא בענייני צדק חברתי, אבל יש גם מסורת ארוכה של פרשנות רבנית שהיא יפה הרבה פחות. במקרא כתוב שצריך לחלק מחדש את הקרקעות אחת ליובל ושצריך בשנת שמיטה לוותר לעניים על חובותיהם. המסורת הרבנית מעדיפה להשתיק את האלמנטים הרדיקליים האלה של צדק חברתי ולהוציא לחקלאים עניים את המעיים בדיני שמיטה האוסרים עליהם למכור את תנובת האדמה בשנה השביעית. הרבנים מרבים להזכיר את היתום והאלמנה והגר מתעלמים ממסורת פרשנית ארוכה המעניקה זכויות יתר לתלמידי חכמים ולבעלי בריתם "פרנסי הציבור" לא פעם על חשבון היתום והאלמנה. המסורת הפרשנית ממעיטה מאד לדאוג לגר ולתושב. תפיסות הצדק החברתי שאותו תובעים המפגינים לא נוצרו בבתי מדרש.  הן נוצרו ברובן–את האמת יש לומר–בין גויים שידעו לקחת את המקרא צעד או שניים קדימה. גם צדק חברתי מותנה באמירת אמת: אמירת אמת של מנהיגים לנתינים ולאזרחים, אמירת אמת לחלשים ולמוחלשים, אמירת אמת למי ששנים כבר מסמאים את עיניהם במדיניות פנים וחוץ הרסניות בשם עמישראל ובשם ארצישראל, למי שמסיתים נגדם בארסיות בשם אחדות העם ובשם שלמות הארץ. מתברר שלא כל מחלה אפשר לרפא בשמן זית זך ולא כל מכאוב בציטוט ממקורותינו. והרבנים? הם דווקא ברוכים בבואם. אבל קצת פחות נפיחות בבקשה. יש לכם מה ללמד, אבל יש לכם גם הרבה מה ללמוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s