שלי שלנו, אבל האם שלנו שלה?

שלי יחימוביץ' רוצה להגיע רחוק בפוליטיקה. זה לגיטימי לחלוטין ואפילו ראוי להערכה. האישה הזאת שהצליחה מאד בתקשורת עזבה את סיר הבשר התקשורתי ועברה לכנסת. לזכותה ייאמר שהיא אינה מן הכוכבים שאצה להם הדרך. היא עובדת קשה ובסבלנות, בונה תדמית לטווח הארוך ואינה נרעשת מן הביקורת המושמעת כלפיה מכיוונים שונים. סביר להניח שגם את הביקורת שלי תתייק בתיקיית "רעש".  מי כמוה יודע–התקשורת נובחת והשיירה עוברת.

הראיון הארוך שהעניקה לגידי וייץ במוסף "הארץ" של ה19 באוגוסט (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1238633.htm) לא נועד לקהל תומכיה הישן. הקהל הזה אמנם ירטון ויקצוף לרגע, אבל בסופו של דבר, היא מניחה, יצביע עבורה. עבור מי כבר יש לו להצביע?  הראיון נועד לעשות לה נפשות בין אלה שלא ממש אהבו את שלי יחימוביץ' הישנה, אלה שקולותיהם עשויים להכריע את הכף–אלה שדימוי פחות שמאלני יכול לגרום להם לראות בה אופציה אמתית ולא קוריוז. ייתכן מאד שהמהלך הזה אכן יצליח, אם כי נדמה שהיא ממהרת מידי להניח שהקולות הישנים כבר בכיס. זה לא ממש חידוש ברחוב הפוליטי שבו היא גרה. אחרי הכול, זאת הייתה מדיניותה המסורתית של מפלגת העבודה מאז 1977–"לעשות עיניים" למצביעי הימין בתקווה שאלה יטו לה חסד, ולצפצף על המצביעים ש"בכיס." אי אפשר לומר שהטקטיקה הזאת ממש הצליחה. בסופו של דבר הימין העדיף את נציגיו האותנטיים ("כל שהוא כביצה, "נאמר בתלמוד, "ביצה טובה ממנו"). המצביעים שבכיס איבדו גם הם עניין ונעלמו לכיסים אחרים.

אבל בואו נתייחס לגופם של דברים (או לפחות לחלקם):  על דבריה של יחימוביץ' בעניין ההתנחלויות והביטחון  (שהם מבחינתה עיקר הראיון; בשביל זה היא התראיינה–בשביל להרגיז "אותנו" ולהעלות את קרנה בעיני המצביעים שמחוץ לכיס) כבר כתבו לא מעט: הטענה שהאידיאולוגיה הכלכלית אינהקשורה קשר ישיר למפעל ההתנחלויות היא נכונה. קפיטליזם חזירי יש גם במדינות שאין בהן התנחלויות. לא נכון שהדברים מופרדים במדינת ישראל. הצפצוף של בעלי המאה והדיעה על חסרי הדיעה והמאה מוצאת ביטויים רבים. היא מתבטאת בצפצוף על זכויות אדם בשטחים ובצפצוף על זכויות חברתיות בשאר המדינה. מי שמתרגל לצפצף, מצפצף. כבר נאמר שההשוואה שהיא משווה בין עלות בית ספר בשטחים לעלותו בתוך הקו הירוק מתעלמת מן המעמסה האדירה שבקיום בית הספר ההוא בתוך סביבה עוינת וכנגד התנגדות נחרצת של העולם כולו. גם הטענה שההתנחלויות כשרות משום שהן היו חלק מן הקונסנזוס מופרכת. הקונסנזוס הישראלי היה גם לצפצף על הפריפריה ולהפלות לרעה נשים. הצבעת הרוב היא אולי חוקית; היא לא בהכרח מוסרית והיא לעתים קרובות שגויה. בדמוקרטיה אפשר וצריך לתקן את הטעויות שעשה הרוב בעבר.אבל בואו נניח לעניינים אלה, שסביר להניח כי יחימוביץ' אומרת אותם כמהלך טקטי ולאו דווקא משום שהיא מאמינה בהם

יחימוביץ' נדרשה להתייחס לתמיכתה באהוד ברק: "ב2007 בסיבוב השני על ראשות המפלגה תמכת בברק. אמרת אז שאת והוא מחזיקים באותה תפיסה מאקרו כלכלית. איך מגיעים להבחנה כזאת?" יחימוביץ' השיבה כך: "ישבתי עם ברק לכמה שיחות והוא שיכנע אותי בשכנוע עמוק, כולל ציטוטים משנות הלימודים שלו, שהוא בעד הרחבה תקציבית. במאקרו כלכלה כל התזות שהוא שטח נשמעו לי סבירות". מעניין. לכאורה לא היה לברק עבר; לכאורה התיזות ה"מאקרו-כלכליות" שלו היו חידושים מפתיעים. נכון שכל אדם שעיניו בראשו ידע בדיוק מהן תפיסותיו של ברק  ומהו הרקורד של התנהלותו הפוליטית. יש משהו מרגיז בהיתממות הזאת–אם תמכת באחד הפוליטיקאים המושחתים ביותר, פוליטית, בישראל, ישנן שתי אפשרויות: או שאת תמימה מאד או שאת צינית מאד. תבחרו אתם.

התערובת המוזרה של ציניות ותמימות (אמיתית? מעושה?) צצה ועולה גם בהמשך. ב1996 יחימוביץ' הצביעה חד”ש. היום לא נוח לה להיזכר בזה. למה הצביעה חד"ש? "מאד אהבתי את תמר גוז'נסקי. אני חושבת שהיא היתה מחוקקת מדהימה." "אבל לא הצבעת רק בשבילה," מקשה המראיין, "נתת את קולך גם לעזמי בשארה שהיה באותה רשימה של חד"ש". "האמת היא שאני לא זוכרת. אני זוכרת שמאד אהבתי את תמר גוז'נסקי". גם זה מעניין. בהחלט. את הערבים ברשימה–למשל סלאח סלים, האשם מחמיד, עזמי בשארה ואחמד סעד–יחימוביץ' לא מצליחה לזכור (למרות שסלאח סלים ועזמי בשארה עמדו בראש הרשימה). היא זוכרת מועמדת יהודיה, "צפונית", זוכרת ואוהבת.  שוב הריח הזה–של גזענות קלילה מעורבת בזיכרון סלקטיבי.

ועולה גם שאלת התמיכה במלחמת לבנון השניה: "אין ספק שהאופן בו התקבלו ההחלטות היה שערורייתי, בודאי בדיעבד. וברגע שראש הרשימה שלך הוא זה שמכונן את המהלך והמהלך כבר יצא לדרך, אין כבר יכולת לעצור אותו או לעמוד בראש חוצות ולצעוק גוואלד; זה לא דבר אפקטיבי". בדיעבד הכל נראה אחרת. בדיעבד יחימוביץ' לא הייתה תומכת בברק ולא במלחמה ולא בהתנחלויות ולא בתקציב הביטחון המנופח. כאשר זה היה רלוונטי הכול נראה אחרת. אם ראש המפלגה שלך, למשל, תומך במהלך, אין כבר יכולת לעצור אותו ובודאי לא למחות נגדו. נדמה לי שכל אלה היו העקרונות שהובילו את מפלגת העבודה לאן שהובילו. אם הצ'יף החליט (ברק, שרון, אולמרט, ביבי—העבודה הרי תמיד בפנים), אין ברירה אלא להחרות להחזיק אחריו. אם נעשה מעשה איוולת או נבלה, אין יכולת לעצור אותו.

העניין הוא שפוליטיקאים ציניים ואופורטוניסטים יש לנו כבר בשפע. אתם בטוחים שאתם צריכים עוד אחד/אחת?