לא זמן לפרינציפים

פורסם בידיעות אחרונות ב22.8.11

ב28 ביוני 1914התנקש הלאומן הבוסני גברילו פרינציפ, בחיי יורש העצר האוסטרו-הונגרי, הארכי דוכס פרנץ פרדיננד. השאר היסטוריה. הרצח הוביל לאולטימאטום אוסטרי לסרביה. הסרבים קיבלו את רוב הדרישות, אבל זה לא הספיק. אוסטריה הכריזה על מלחמה וזמן קצר אחר כך נגררו אליה כל הכוחות האירופיים החשובים, מביאים על אירופה את מה שכונה לימים "מלחמת העולם הראשונה". במבט לאחור, מה שמדהים בכל האירועים הללו (שהביאו בין היתר להתמוטטותן של האימפריה האוסטרו-הונגרית, של שלטון הצארים ברוסיה והקיסרים בגרמניה, ולמותם של מיליונים רבים של אנשי צבא ואזרחים) הוא יכולתו של מעשה טרור יחיד להידרדר להתלקחות כוללת שאיש לא צפה את תוצאותיה. קנאי צעיר בן תשע-עשרה, הפועל "מהבטן", הכתיב במעשה יחיד את גורלם של המוני אדם וגרר אימפריות גדולות לסדרה של מעשי איוולת קצרי-רואי שהמיטה אסון לא רק על מקבלי ההחלטות, אלא גם על הרבים שהוציאו את החלטותיהם מן הכוח אל הפועל.

ההיסטוריה מראה שטרור אפקטיבי יכול להפעיל לחץ פסיכולוגי אדיר על מנהיגים ואומות. ברגע הראשון החוצפה השערורייתית שבמעשה הטרור נראית בלתי נסבלת. ברגע הראשון נדמה כי הפגיעה בחפים מפשע, ועוד יותר מזה בכבוד הלאומי, מצדיקה מעשי אלימות גדולים פי כמה מן הפגיעה הראשונית. עד שמתחיל הדם להישפך, עד שמבנים פוליטיים ודיפלומטיים, שהוקמו בדי עמל, מתחילים לקרוס, נראה שהסלמה היא התגובה היחידה המתקבלת על הדעת. אחר כך בדרך כלל קשה לחזור אחורה. תגובות הנגד מחייבות את הצד האחר—האחוז בסבך הפוליטי-פסיכולוגי שלו—להגביר עוצמות וההסלמה נעשית באמת בלתי נמנעת.

המצב במזרח התיכון של תחילת המאה העשרים אחת שונה מן המצב באירופה של תחילת המאה העשרים, אבל ישנם גם קווי דמיון מסוכנים. בשני המקרים מדובר במערכות מדיניות מעורערות, במתחים פנימיים וחיצוניים קשים, שלא צריך הרבה כדי להביא אותם להתפוצצות. בשני המקרים חייבים היו מקבלי ההחלטות להיזהר מראייה אופטימית מידי של יכולת השליטה שלהם בהשתלשלות האירועים. בשני המקרים אסור שגורלם של הרבים שכל רצונם הוא לחיות בשלום יהיה כלי ערובה בידי המעטים שחייהם וחיי האחרים כקליפת השום בעיניהם. השאלה שצריכה להנחות את שיקוליהם של מקבלי ההחלטות היא מה יקרה בסצנריו הגרוע ביותר, שבו אין לנו כל שליטה בתגובות היריב ולא בסצנריו האידיאלי שבו היריב מגיב בתוך הפרמטרים הנוחים לנו. מה שעומד כיום על הפרק במזרח התיכון הוא אפשרות לקריסה של השלום עם מצרים, להתערבות נואשת—מסיבות פנימיות בעיקר—של השלטון הסורי ושל משרתיו הלבנונים, לקרע גלוי עם תורכיה ולאלימות איראנית שמטרתה ביסוס מעמדה של איראן כמנהיגת הרחוב המוסלמי. נכון, ייתכן גם שחבית השריפה הזאת במזה"ת החדש לא תתפוצץ. ייתכן שנלמד מישהו לקח. אבל ייתכן שלא. השאלה היא אם אנחנו יכולים לקחת את הסיכון הזה. מה נפסיד אם יתגשם הסצנריו הגרוע ביותר, ומה נרוויח אם יתגשם הטוב ביותר. אם הכול יקרה על פי התוכנית, ישמרו "ההרתעה" והכבוד הלאומי; אם לא, אלוהים גדול.

האינטרס הלאומי הישראלי בימים אלה הוא להרגיע את הרוחות. דעת הקהל בישראל מוכנה לקבל איפוק. הציבור בישראל מבקש לדון דיון רציני ונחוץ בסדרי העדיפויות הלאומיים ולא להסתבך בעוד מחזור של אלימות, שלא יביא לנו שום יתרון של ממש, מלבד התחושה שלא ויתרנו על איזה פרינציפ. פרינציפים הם דבר חשוב, כל עוד אינם רפלקס מותנה. אל תתנו לפרינציפ ופוצץ את חבית אבק השריפה שעליה אנחנו יושבים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s