מה העם דורש ומה הוא מקבל

התפרסם בידיעות אחרונות ב26.9.11

מה בדיוק "העם" דרש כאשר יצאו מאות אלפים בקיץ 2011 ותבעו "צדק חברתי"? קנסות על דירות רפאים? הפחתת המכס על מוצרי אלקטרוניקה ומזון? הפעלה הדרגתית על חוק חינוך חינם עד גיל שלוש? כן ולא. למה כן? כי ההמלצות האלה ודומות להן של ועדת טרכטנברג הן צעדים בכיוון "חברתי" יותר ממה שניתן היה להעלות על הדעת לפני שמחאת האוהלים התפרצה. הפוליטיקאים ראו את המספרים. הם מביטים בלוח השנה. הבחירות קרבות ובאות. מעתה, ועד לבחירות לפחות, כולנו חברתיים. הרגישות הזאת, גם אם היא צבועה לא פעם, עדיפה על האוטיזם החברתי שאפיין את הפוליטיקה שלפני המחאה. חשובה יותר מן ההמלצות הכספיות ואפילו מן ההמלצה—החשובה כשלעצמה—להגדיל את תקציב החינוך, היא ההמלצה לקצץ בתקציב הביטחון. ועדת טרכטנברג העיזה לפגוע בפרה הקדושה זוללת התקציבים של הביטחון וסירבה לקבל את הטענה (הדמגוגית) שכל קיצוץ בתקציב משרד הביטחון הוא בהכרח קיצוץ ברמת הביטחון שנקבל. לפרה הביטחונית יש שכבות עבות של שומן. בצה"ל קיצוצים לעולם אינם בתנאי שכר מוגזמים של אנשי קבע, או ברכישת מערכות נשק מיותרות; הם תמיד "בבשר החי". כל שקל שמונעים ממערכת הביטחון פירושו, אומרים לנו, אבידות בנפש. טוב שהועדה לא קנתה את התפיסה הזאת.

למה לא? כי ההמונים שיצאו לרחובות רצו בשינוי עמוק מן השינוי שיכולה ועדה שמינה ראש הממשלה להציע, ועדה המודעת לחלוטין למגבלות כוחה בהקשר הפוליטי הקיים. המוחים רצו שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, ועוד יותר מזה שינוי בכללי המשחק הפוליטי. הם רצו פוליטיקאים שיש להם אומץ מוסרי ותפיסה חברתית אמיתית; הם רצו פוליטיקה של אמירת אמת; הם רצו להגדיר מחדש את הסולידריות החברתית הישראלית. כל אחד מן המוחים פרט את התקוות הללו לפרוטותיו: דיור, בריאות, חינוך, סביבה, איכות חיים, פערים חברתיים. אפשר היה לראות בהמולה הזאת של פרוטות המקשקשות בקדרה הכללית בלבול וסתירות. ואכן הקולות השונים שנשמעו היו מלאי סתירות. התביעות שהושמעו לא מעוגנות בהנמקה תקציבית מפורטת. אבל מאחורי הבלבול לכאורה עמד משהו קוהרנטי ואמיתי שאותם מאות אלפים חלקו—חלום משותף על חברה צודקת. לולא היה למחאה דבק מאחד לא הייתה סוחפת מאות אלפים. ועדת טרכטנברג, תהיינה כוונותיה טובות ככל שתהיינה, נועדה לפורר את הדבק הזה. היא הוקמה על ידי ממשל שתפיסת העולם שלו היא שהוציאה אנשים לרחובות—הציניות, הנהנתנות, החנופה לבעלי ההון, ההימנעות האדוקה מאמירת האמת, הדבקות המוחלטת בעקרונותיה המקודשים של כלכלת השוק, באיסור מדאורייתא על פריצת מסגרת התקציב. הועדה, שהעומד בראשה הכריז בכנות כי לא תוכל "להציע מענה לכל המצוקות ואף לא לרובן", נועדה להרגיע את הרוחות, לתת את התחושה שהמחאה מיותרת–מטפלים בעניינים. אחרי שההמלצות תתקבלנה (ברובן או כולן), אפשר יהיה למסמס אותן באינסוף ועדות משנה וחוזרי מנכ"ל, בסעיפים קטנים בחוק ההסדרים. לא ששום דבר לא יישאר מן ההמלצות. משהו חלקי ומעוקר יישאר. אבל המהלך הדרמטי, ההכרחי, שהמוחים תבעו לא ייעשה, אלא אם כן נצליח לזכור, בתוך ענני המלל שימלאו את כלי התקשורת בימים הקרובים, שהדרך היחידה לוודא שסדר העדיפויות הלאומי אכן ישתנה, שצדק חברתי לא יהיה רק סיסמא אלא תכנית פעולה, היא שינוי דרמטי בהרכבו של בית המחוקקים. פוליטיקה אחרת תהייה לנו, כאשר בכנסת יישבו פוליטיקאים המחויבים לפוליטיקה אחרת. קבלו בברכה את השיפורים שמציעה ועדת טרכטנברג, אבל אל תשכחו את מה שבשמו יצאתם, יצאנו, מן הבית: העם דורש צדק חברתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s