עיניים על הדרך

התפרסמה בידיעות אחרונות 4.10.11

אחת העצות החשובות ביותר שאפשר לתת לנהג המתחיל היא להתמקד בדרך. בצידי הכביש קורים לא מעט דברים מעניינים, אבל כשאתה נוהג אתה צריך למקד את מבטך בדרך. אם לא תתמקד במה שלפניך, תפספס את הפנייה שלך במקרה הטוב, ותתנגש ברכב שממול במקרה הרע. במובנה הנאצל ביותר הפוליטיקה היא אמנות ההתקדמות לעבר היעדים הלאומיים. לא בכדי מתוארים ראשי ממשלה ונשיאים כמי שידיהם נמצאות על ההגה הלאומי. הם רואים את הדרך ומובילים אותנו לבטח אל היעדים, מסייעים לנו לחמוק מאיומים ולהימנע מפניות לא נכונות. הם יודעים להכין את כלי הרכב הלאומי כך שלא יעצור ברגע הלא נכון או ימשיך לדהור קדימה בבלמים מקולקלים. אבל במובנה הנאצל פחות הפוליטיקה היא אמנות הסחת הדעת.  אויבו של הפוליטיקאי הוא הבוחר, שלו היכולת לקחת מן הפוליטיקאי את כוחו. אם מטרתו המוצהרת היא לשרת את הבוחר, מטרתו הלא מוצהרת היא למנוע מן הבוחר "להפריע", כלומר לחייב את הפוליטיקאי לקבל החלטות שלא נוח לו, מסיבות שונות, לקבל. לרשות האוחזים בהגה עומד מגוון גדול של אמצעים להסיח את דעת הבוחר. אם הציבור אינו שבע רצון מן הכלכלה, אפשר למשל ליצור משבר ביטחוני. כשהקיום בסכנה בעיות היומיום נראות טפלות. כשהתותחים רועמים, לא רק המוזות שותקות, אלא גם הפוליטיקה של היומיום. אפשר למצוא אויב פנימי שעצם קיומו הוא הסיבה לכל תחלואיה של החברה. בעיותיה של רוסיה אינן נובעות משחיתות, מאטימות ומהיעדר גמור של טיפול בבעיות היסוד של המדינה, אלא מן היהודים. "הכו ביהודים והצילו את רוסיה." העיקרון הוא תמיד אותו עיקרון—הסחת הדעת מבעיות לא נוחות לבעיות נוחות יותר. בעיות "נוחות" הן בעיות המעניקות לשלטון יותר כוח ויותר תקציבים בפחות פיקוח. בעיות "לא נוחות" הן אלה התובעות מן השלטון לקבל אחריות, לוותר על נהלים ששכרם בצידם, לבצע רפורמות נחוצות אך מסובכות. בקרב הפלסטינים (ובקרב לא מעט ממדינות ערב) הסחת הדעת הסטנדרטית היא ישראל. אין צורך לטפל בשחיתות, בהקצנה הדתית, בבלגן החברתי, במעמד הנשים. בכל אשמה ישראל; בכל אשם "הכיבוש". את כל הבעיות תפתור "ההתנגדות". בישראל הסחת הדעת הסטנדרטית היא הביטחון. כמו ירושלים שהתרחבה לממדי ענק אחרי מלחמת ששת הימים, משום שנחשבה (ובמידה רבה עדיין נחשבת) משהו שעליו לא מתפשרים, הלך הביטחון הישראלי ותפח. הוא כולל בתוכו כיום אינספור הסדרים כספיים ופוליטיים החוסים בצילם של הש"ג ושל הלוחם בקו הראשון. כל האזורים שסופחו לירושלים אינם התנחלויות; כל התקציבים המופנים למשרד הביטחון נועדו לביטחון. שתי הטענות הן שגויות, אבל שנים של שטיפת מוח מקשות עלינו לחשוב אחרת. הסחת הדעת הפכה לחלק בלתי נפרד מן הדרך שבה אנחנו נוהגים.

הביטחון הוא רק דוגמה אחת. ישנן רבות אחרות ("פריצת התקציב" וחוק ההסדרים, למשל). המחאה החברתית של הקיץ האחרון הייתה ניסיון לתבוע דין וחשבון, להפנות את המבט מחדש אל הדרך, לברר סדרי עדיפויות—לברר כמה עולות לנו הסחות הדעת. היא הצליחה להחזיר את העיניים לדרך. עכשיו צריך להיזהר ממהלכים שכל מטרתם להעניק לנו סיפוק מהיר על חשבון הטווח הארוך. התפטרותה של זהבית כהן, ירידת מחירי מוצרי החלב, הנחות שונות על פי המלצות ועדת טרכטנברג—כל אלה טובים כשלעצמם, אבל אין בהם לרפא את המחלה המערכתית בישראל. ההונים שיצאו לרחובות לא הפגינו כדי להוריד את מחירי הגבינה. הם הרגישו—ובצדק—שהבעיות הקיומיות שלנו מוזנחות, שמאכילים אותנו בלוקשים. הניחו ללוקשים. אל תסירו את עיניכם מן הדרך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s