הילד שלנו

התפרסם בידיעות אחרונות 18.10.11

נתחיל בטרמינולוגיה. גלעד שליט לא "נחטף". הוא לא היה אזרח תמים שנעקר מביתו בהפתעה, אלא חיל לבוש מדים וחמוש שנכנע לכוחות האויב במהלך פעולה צבאית. שליט גם אינו "ילד". הוא גבר צעיר שנשבה בעת פעילותו הצבאית. כל זה אינו מפחית במאומה ממחויבותה המוסרית של החברה שהלבישה אותו במדים ושמה נשק בידיו. כפי שנאמר שוב ושוב בימים אלה, החברה השולחת אותך לקרב מתחייבת לעשות כמיטב יכולתה על מנת להחזיר אותך ממנו בשלום. הדגש הוא על המילים "כמיטב יכולתה". מה קובע מהו המיטב? טובת הכלל. בכל מקום שבו יש ספק, טובת הכלל אמורה להכריע. זה אולי לא "הוגן" כלפי היחיד, אבל בלי קבלת העיקרון הזה יקשה על מדינה להתקיים בעולם כעולמנו. ההליכה לצבא, בל נשכח, היא מעשה המנוגד לאינטרסים של היחיד. הצבא הוא מקום שבו שלילת זכויות (חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש הבחירה) היא הנורמה, מקום שבו יש למפקדים הזכות לתבוע מפיקודיהם לבצע חריגות קיצוניות מנורמות מוסריות "רגילות" (להרוג, להרוס, לשלול חירות מאחרים), ושבו יש להם הזכות לתבוע מפיקודיהם לסכן את גופם ואת נפשם ללא הסברים שיתקבלו על דעתם. ליחיד "עדיף" תמיד לעשות לביתו. מצד שני, חשוב לזכור שהחייל אינו "חטוף" של החברה, על אף שהוא חייב לשרת בצבא. חברה דמוקרטית אינה חוטפת ילדים. היא מגייסת בוגרים בעלי זכות בחירה והיבחרות הממלאים את חובתם האזרחית מתוך ביטחון שבבוא השעה ימלאו אחרים בעבורם אותה חובה. יתרה מזאת, במדינה נורמאלית החוזה הבלתי כתוב קובע כי חיילים מסכנים את חייהם או אף מוסרים אותם, כדי להציל את חייהם של אזרחים. חיי אזרחים "שווים" יותר. הזכות לסכן חיי חיילים גדולה אפוא לאין שיעור מן הזכות לסכן חיי חיילים. החוזה הזה אינו פוקע כאשר חייל נופל בשבי.

ההתייחסות הישראלית לשליט כאל ילד חטוף ולא כאל מבוגר שמילא את חובתו, מנעה כל דיון רציונאלי בשאלת מחירו—המוסרי והמעשי–של פדיונו. הדיון במחיר נראה קטנוני, נוקדני, מרושע; הדיבור בשם טובת הכלל פסול, כמעט פשיסטי. ומה עם העיקרון שחילים מוסרים את חייהם בעבור אזרחים? לא אצלנו. סביר מאד להניח שעל שחרור החייל השבוי ישלמו אזרחים בחייהם. במדינת ישראל זה נתפס כהומאני. ומכל מקום הנזקים מעורפלים וקשים לדמיון. אינטרסים, מספרי נרצחים, עקרונות—איך אפשר להשוות אותם למיליון התמונות של הילד. "גלעד" עדיין חי. צריך להחזיר אותו הביתה בכל מחיר. בכל מחיר! כל מי שניסה להעלות את טובת הכלל לדיון הוקע מיד כחסר לב, כאנטי-הומניסט. השפה היחידה שהותרה לדיון בעניין שליט הייתה שפת הרגש. שירים חוברו לכבודו; ידוענים ייחלו לשחרורו כמו מלכות יופי המייחלות לשלום עולמי ולסוף הרעב בעולם השלישי. הורי קורבנות הטרור הותר פה ושם לבטא את צערם—שהרי גם הם דוברים בשפת הרגש—אלא שיקיריהם המתים לא יכלו להתמודד עם "הילד" החי. האינטרס הציבורי הופרט, צומצם לטרגדיה של אדם אחד, לצערה הלגיטימי והטבעי של המשפחה. הניסיונות לדון בעתיד ובעבר—מה ניתן ללמוד מעסקות קודמות? מה עלול להיות מחירה של העסקה הזאת לא רק בחיי אדם, אלא גם באינטרסים מהותיים של מדינת ישראל?—נדחקו לשוליים.

אבל טיבם של אינטרסים מהותיים הוא שהם אינם נעלמים רק משום שאנחנו חשים סיפוק עכשיו. תמיד יש גם אחר כך. טוב שגלעד שליט חוזר הביתה. את הטרגדיה שלו לפחות פתרנו. בכמה טרגדיות זה עוד יעלה לנו? לא ירחק היום ונדע.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s