התנתקות

התפרסם בידיעות אחרונות 15.11.11

דומה שעל כוונותיהם של חברי הכנסת מן הימין ביוזמות החקיקה האחרונות לא יכול להיות ויכוח. הם מבקשים להגדיר מחדש את כללי המשחק הדמוקרטי בישראל. מדינת ישראל לשיטתם יותר מידי דמוקרטית ולא מספיק יהודית. ניצחון הימין בבחירות 77 נתן לו את ההגמוניה בתחום הפוליטי, אבל ההגמוניה הזאת הותירה זירות אחרות בידיים "שמאליות" מידי לטעמם של אנשי הימין. הרשות השופטת והתקשורת לא מיהרו להחרות להחזיק אחרי בעלי הדעה הפוליטית, מכל מקום לא בקצב הנדרש. על פי כללי המשחק הישנים, מערכות המשפט והתקשורת הן גורמים מאזנים. תפקידן לבקר את מהלכי הרוב בשם עקרונות שהם במידה רבה חסינים מפני השיקול הפוליטי. השופטים אמורים להגן על זכויות האזרח, גם כאשר מימושן הוא לצנינים בעיני השלטון; התקשורת אמורה לבקר את הממשלה בשם זכותו של האזרח לדיון ציבורי פתוח, דיון שבלעדיו הציבור אינו אלא חותמת גומי. עד לקריסתו הסופית של השמאל הישראלי ככוח פוליטי בין 2001 (נפילת ברק) ל2008 (הקמת ממשלת נתניהו השנייה), קיבל הימין בישראל את המתח הזה. בחריקת שיניים, אבל קיבל. אנחנו נמצאים עתה בעיצומו של השלב השלישי בהיסטוריה של ישראל (הגמוניה של השמאל עד 1977, חלוקת השלטון עד 2008, הגמוניה של הימין מאז). הימין הישראלי נחלץ עתה לעקר את כל הכוחות העומדים בדרכו. הוא עושה זאת לא משום שהם מייצגים כוח פנימי (כוחם בציבוריות הישראלית מוגבל ביותר—איזו השפעה כבר יש לעמותות השמאל?), אלא משום שהם חלק מתרבות כלל עולמית, שהיא ולא הם מהווה איום פוליטי על הימין. איזו תרבות? תרבות העולם החופשי—תרבות של פלורליזם פוליטי, של זכויות אדם, של הפרדת הדת מן המדינה, של אנטי-קולוניאליזם. ההתקפה על "השמאל" היא התנתקות מן התרבות הזאת והתקרבות לתרבות-הנגד: תרבות של עריצות הרוב, של התעלמות מתפיסות של שוויון וזכויות אדם בשם צורכי הלאום, של ביטול ההפרדה בין דת למדינה, ובמקרה הישראלי, של הנצחת הכיבוש. מי מייצג את תרבות הנגד הזאת? אין לה מודל ברור. היא מאגדת את כל אלה שהתרבות האחרת—פרי המאבקים בני מאות השנים שייצרו את הדמוקרטיה הליברלית במערב—מאיימת עליהם. שותפים לה חלקים נכבדים מן העולם המוסלמי ומן התנועות האוונגליסטיות בארה"ב; שותפים לה תומכי פוטין ברוסיה ומנהיגי המפלגה "הקומוניסטית" בסין. האומה, המסורת, ערכי המשפחה, הביטחון–ולעזאזל השאר. הימין הישראלי הוא חלק מן התרבות הזאת.

ההתנתקות מן המחנה הדמוקרטי נעשית בזירה הפרלמנטרית. היא נעשית לכאורה בשם עקרונות הדמוקרטיה. לפרלמנט הזכות לחוקק חוקים על פי תפיסת עולמו; בישראל, בהיעדר חוקה חזקה, החוקים האלה הם "חוקיים" מעצם העובדה שהם נחקקים.

איך מתמודדים עם המהלך התרבותי-פוליטי הזה? הרפלקס המותנה של המחנה המזדהה עם ערכי הדמוקרטיה הליברלית היא לזעוק חמס ולהכריז על איום קיומי, אבל בה בעת להימנע מכל פעילות מעשית שעשויה לעצור את המהלך. הוא סולד מן הפוליטיקה שאותה מנצל הימין ביעילות גדולה כל כך. הפוליטיקה מלוכלכת, פוליטית מידי. אלא שהמקום שבו יתנהל בשנים הקרובות המאבק על נפשנו אינו עמודי הדעות, אלא הכנסת. מרשימות ככל שתהיינה, הפגנות שאינן מיתרגמות למנדטים הופכות מהר מידי לזיכרון מעורפל. חשובות ככל שתהיינה, עמותות "בצלם", "שוברים שתיקה" ואפילו "שלום עכשיו" אינן אלא הערת שוליים בסיפור ההתנתקות התרבותית של ישראל. ערכים שאין להם פטרונים בכנסת נוטים להיעלם. עד שלא יהיה בכנסת גוש גדול ומלוכד שייצג בנאמנות את המחנה הגדול-עדיין התומך בערכי השוויון והחופש של העולם החופשי, תמשיך השיירה לעבור לקולן הנחלש והולך של נביחותינו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s