יש דין ואין דיינת

פורסם בידיעות אחרונות 22.11.11

בכנסייה הקתולית רק גברים כשרים לכהונה. מסביב לישו הסתובבו אמנם לא מעט נשים, אבל בחבורה המצומצמת של שנים עשר המקורבים ביותר, "השליחים" היו גברים בלבד. אז מה? תאמרו—הלא השליחים היו גם יהודים מארץ ישראל והכנסייה אינה מציבה יהודיות וארץ-ישראליות כתנאי לכהונה. ואם כבר אתם מתעקשים על מה שישו עשה ואמר, מדוע לא תקיימו מצוות? ישו הלא קבע כי "כל המפר אחת מן המצוות הקטנות הללו ולמד כך את הבריות, קטן ייקרא במלכות השמים". אה, ישיבו לכם, זה עניין של פרשנות. אמנם אמר, אבל לא לכך התכוון. בעניין גברים ונשים לעומת זאת, על אף שלא אמר, לכך התכוון. לא-מאמין שמנסה להתווכח עם המאמינים, נקלע עד מהרה למבוי סתום. גם אם הוא מכיר היטב את הטקסטים המקודשים, אין לו הסמכות לפרש אותם ואילו לבעלי הסמכות הרשות נתונה לפרש ככל העולה ברוחם ולהכריז כי לא מדעתם הם עושים אלא מדעתו של המחוקק האלוהי. אתה יכול לצווח עד מחר שאין כל זכר בתנ"ך לאיסור על שירת נשים בציבור ואילו שמיטת חובות בשנה השביעית היא מצווה מפורשת המופיעה בו בבירור. השאלה לעולם איננה מה "כתוב", אלא מהי "משמעות" הכתובים, וליתר דיוק למי הזכות לפרש. בעניין הזה, אגב, שוררת תמימות דעים בין "גדולי הדור" בכל הדתות

לאחרונה עלה לדיון עניין דחיקתה של האישה היחידה מן הוועדה לבחירת דיינים. בדיל האחרון שרקח נאמן, בדרכו לשנות את פני המשפט בישראל, התברר כי דווקא האישה היחידה בוועדה דוחקת את רגליהם של מועמדים חשובים וראויים ויש לסלק אותה ולהותיר את הוועדה על טהרת הגברים. לכאורה, דיון חשוב. ראוי גם ראוי שבוועדה האחראית על בחירת דיינים שישפטו אוכלוסייה שלפחות מחציתה נשים, תשב לפחות אישה אחת. למעשה ראוי שבוועדה תשבנה נשים כפי שיעורן באוכלוסייה. ורק את השאלה האמתית אין איש שואל: מדוע אין בנמצא דייניות? מדוע המשפט העברי כולו הוא על טהרת הגברים? היעלה על הדעת שאין בנמצא ולו אישה אחת הראויה לשבת בדין? השאלה הזאת, כפי שכולכם יודעים, היא שאלה מגוחכת. נסו לשכנע את "גדולי התורה" כי מן הדין הוא להושיב נשים בדין. בהצלחה. הפרשנים המוסמכים קבעו שנשים אינן יכולות לשמש כדיינות. מבחינה זו אין הבדל בין היהדות האורתודוכסית לבין הכנסייה הקתולית: "נשיכן בכנסייה תשתוקנה," קובע פאולוס, "כי לא נתנה להן רשות לדבר כי אם להיכנע, כאשר אמרה התורה. ואם חפצן ללמוד דבר, תשאלנה את בעליהן בביתן, כי חרפה היא לנשים לדבר בקהל". קול באישה ערווה. בפני מי שמאמין בשוויון ("ללא הבדל גזע דת ומין") עומדות אפוא שתי אופציות. האחת היא לפעול "מבפנים" ולשכנע את בעלי העניין לוותר מרצונם על זכויות היתר שלהם בשם עקרונות שאין הם מאמינים בהם. האופציה השנייה היא להניח למאמינים לעשות כרצונם בקהילתם ולהניח לנו לנפשנו. לאלה הבוחרים בברירה הראשונה אני אומר, "התאזרו בסבלנות. אתם תזדקקו לה". באופציה השנייה בחרו כל אנשי המדינות החילוניות בעולם. הדתיים בשלהם ואנחנו בשלנו. קוראים לזה הפרדת הדת מן המדינה. במדינה היהודית הדמוקרטית לעומת זה, בחרו בדרך שלישית: חלקים הולכים וגדלים ברשות הרבים נתונים בידי אלה שאינם שותפים לתפיסת העולם השוויונית והפלורליסטית שבה לכאורה מאמינה המדינה. למה? למען האחדות. מי שמשלם את מחיר האחדות הזאת—הפקרת דיני אישות בידי הממסד הדתי–הוא הנשים. מה לעשות אפוא? לא צריך להכניס אישה לוועדה לבחירת דיינים, צריך להוציא אותנו מבתי הדין שלהם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s