לא רק באישה

התפרסם בידיעות אחרונות 6.12.11

ההתמוססות המהירה של המלצות ועדת טרכטנברג אינה צריכה להפתיע איש. גם חוסר העניין היחסי בתהליך ההתמוססות אינו צריך להפתיע. הועדה הוקמה למטרה אחת ואחת בלבד: לנטרל מהר ככל האפשר את האנרגיות שהתפרצו בקיץ האחרון, לשכנע את הציבור, שאיים לשנות את סדר היום הלאומי, לסמוך על מי שאסור היה לסמוך עליהם ולחזור למצב "הטבעי" שלו—בהייה פסיבית במקרני הטלוויזיה. את המטרה הזאת הועדה השיגה. לא שהמלצותיה היו לא ראויות; לא שכוונותיה לא היו טובות. אבל כוונות טובות לחוד ופוליטיקה לחוד. את הפוליטיקה עושים חברי הכנסת אקוניס ולוין ואלקין. את הפוליטיקה עושה השר יעקב נאמן. אנחנו ממציאים סיסמאות מגניבות. המשך החקיקה האנטי-דמוקרטית הוא ביטוי של בוז למחאה החברתית. גם הקדמת הפריימריס בליכוד. הם לא מפחדים. וממי בדיוק יפחדו? נפלתם למלכודת הפרימיטיבית ביותר בפוליטיקה—במקום לדרוש החלפת המחוקקים, שבלעדיה לא יהיה שום שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, הסכמתם להקמת וועדה. הפקדתם את החתול לשמור על השמנת. הובסתם במט סנדלרים. במקום לנסות לסדר את המדינה מחוץ למערכת הפוליטית, בלי להתלכלך בפוליטיקה, במקום לדרוש מאה דרישות מבולבלות ומבלבלות, הייתה המחאה החברתית אמורה לדרוש דרישה אחת יחידה—הקדמת הבחירות וקיום מערכת הבחירות סביב האג'נדה החברתית. אבל המחנה "הדמוקרטי" בישראל לא אוהב פוליטיקה ולא סומך עליה. כבר היינו שם בעבר. רצח רבין היה אמור לעורר את "מחנה השלום" לתבוע בחירות לאלתר ולקיים אותן תוך דיון בשאלות שהביאו לרצח. אבל שמעון פרס לא רצה לנהל דיון נוקב. הוא פחד מן האנרגיות. הוא לא האמין בהפיכת הכעס הציבורי לכוח פוליטי. הוא וחבורתו רצו בוחרים מנומנמים ופסיביים. הם רצו במסמוס הלהט, בהרגעת הרוחות. והם קיבלו אותו. כלומר, כולנו קיבלנו—את נתניהו. ואנחנו נקבל אותו שוב—אל יהיה ספק בלבכם. "עונשם של הטובים הוא שהרעים מושלים בהם." "הטובים" רוצים לנהל את המערכה בלבו של איזה קונסנזוס דמיוני. אלא שאין בנמצא קונסנזוס. המאבק בישראל אינו על אחוזי מס; הוא על עצם דמותה של המדינה. התדהמה התוקפת את המתבוננים בנו מן הצד מדהימה אותנו. הם לא ממש מתעניינים במחירי הדיור. גם הוזלה משמעותית במחירי הדיור לא הייתה משנה את המהות—מדינת ישראל הולכת, דוהרת אם תרצו, לכיוונים ברורים לחלוטין. הצופים מן הצד רואים חברה שיש בה מיעוט דומיננטי ותאב פעולה, מיעוט המוכן לקרוע את הקונסנזוס לגזרים, שאינו ירא מאלימות ומביקורת ורוב—או לפחות מחנה גדול—שאינו יודע להילחם על מה שיקר לו. הם מביטים ורואים מדינה שמוותרת על עוד ועוד מחלצות דמוקרטיות בדרכה להפוך לחברה ערומה, שבה החלומות הלאומניים חשובים מן המציאות ושבה היהודיות בזה לדמוקרטיה ורואה בה מכשול. הם רואים חברה שבה מחוץ לגטו הגדול של תל אביב—עלה התאנה ומחוז ההדחקה של המחנה הדמוקרטי–שוררים כללי משחק הבזים לשוויון. היחס לנשים הוא תמיד האינדיקציה הראשונה—women and children first. המחנה האחר תובע הבנה, דורש ויתורים, מציג עקרונות שאינם פתוחים למשא ומתן. בקרוב, אזרחים ואזרחיות יקרים, לא רק קולה של האישה יהיה בלתי נסבל, אלא גם עוד קולות; בקרוב נדרש להרבה מאד ויתורים כדי לא לפגוע ברגשותיהם של האחים היהודים. בקרוב יהפוך המצור ממטאפורה למציאות. התותחים ירעמו ואנחנו נשתוק. המדינה הזאת, חשבנו, היא גם שלנו. לא בדיוק, כלומר היא שלנו אם נהפוך להיות משהו אחר. כמו הקו האדום התנייע של הכנרת, גם הקווים האדומים שלנו זזים ללא הרף. בקרוב יגמרו המים.