מה בוער? הבית בוער.

פורסם בידיעות אחרונות 3.1.12

אין בישראל שמאל. השמאל ככוח חברתי-מוסרי ספג מכת מוות עם ממשלת ברק ועם אינתיפאדת אל-אקצה. הוא נעלם מהזירה הפוליטית עם הנהירה הגדולה של מצביעיו לכאילו-מפלגה, "קדימה". קריאת הקרב הפוליטית של השמאל מאז 67—הדרישה לשלום "עכשיו"—גוועה במידה רבה. רוב הישראלים השתכנעו ש"אין עם מי לדבר". אפילו בקרב הקבוצה, הגדולה למדיי עדיין, של ישראלים המחויבים לתפיסת העולם החברתית והפוליטית שהשמאל התיימר בעבר לייצג, השלומיסטים המקצועיים נתפסים כאנשים שכוונותיהם טובות, אבל אינם חיים במציאות. בואו נניח שזה נכון. בואו נניח שפתרון מדיני בר קיימא אכן אינו ריאלי בשלב זה. כאשר אתם, ציונים, חילונים מסורתיים, ודתיים, יהודים וערבים המאמינים במדינה פלורליסטית ושוויונית מתבוננים במציאות ההולכת ונרקמת למול עיניכם בישראל, מה אתם רואים? היפטרו לרגע מן הנטייה לראות בבעיות ההולכות ומתרבות "קלקולים" במערכת שבסך הכול מתפקדת. אם אתם כנים עם עצמכם, אתם רואים שינוי דרמטי בחוזה החברתי היסודי של מדינת ישראל. האליטה הפוליטית הישראלית הגדירה חלקים גדולים מן החברה כאוטונומיים בפועל. החרדים,  המתנחלים, הבדואים ובמידה מסוימת ערביי ישראל כולם, הוצאו מן המשחק. הם פועלים על פי כללים משלהם: לחלקם מערכות חינוך וחיברות שאינן מקבלות, אפילו מן השפה אל החוץ, את העקרונות המכוננים של ישראל הישנה; חלקם אינם זוכים מן המדינה למינימום שיגרום להם לחוש חלק מן "הביחד", אחרים מקבלים פטור גורף ממשחק על פי הכללים. הם מקיימים כלכלות אפורות משלהם (הם ממעטים לעבוד אצל האויב וממעטים לשלם לו מיסים); הם מפתחים שפה תרבותית משלהם, חלוקת תפקידים מגדרית משלהם. הם רואים ב"ציונים" את האויב. הם—חרדים, נוער הגבעות ותומכיהם הרבים, קבוצות אסלאמיות קיצוניות– ממהרים לכנות את המדינה ואת שליחיה בכינוי הגנאי האולטימטיבי—"נאצים". המדינה אינה המקום "שלנו". היא האויב שכנגדו יש לפעול. ישנם כמובן הבדלים דרמטיים בין אלה שהחברה מדירה לבין אלה המדירים את עצמם. אבל מה שמשמעותי הוא נכונותה של האליטה הפוליטית שלנו לפרק את הביחד ישראלי, כדי להמשיך לקדם איזה רצף לא ברור של אינטרסים אישיים ובשמה של אידיאולוגיה הישרדותית קצרת רואי. בישראל מוותרים על החברה בשם הביטחון. אל תשלו את עצמכם שאתם אכן זוכים ביותר ביטחון בתמורה לוויתורים שלכם. כאשר חברה מתפרקת אין גם ביטחון. כאשר כללי המשחק הדמוקרטי  משונים, כפי שקורה בישראל, התוצאה אינה יתר "שליטות", אלא ניכור הולך וגובר של הקבוצה האחרונה שעדיין מחויבת לחלום הישראלי.  הקבוצה הזאת יצאה לרחובות בקיץ האחרון. היא מבולבלת, מבוהלת, נטולת דרך ואמצעים. עכשיו היא שוב יושבת בבית.

בעיני חלק מן הציבור ההתפרקות הזאת נתפסת כשינוי מבורך בסדרי העדיפויות. החלק הזה עושה הכול כדי לקדם את האג'נדה הרואה בשוויון בזכויות ובחובות, בצדק, בערכים משותפים, בהשתייכות למחנה הדמוקרטי בעולם רעש מיופייף ותו לא. כסף הוא לא בעיה. יש כסף לקניית אדמות, לייסוד עיתונים, אתרי אינטרנט, מכוני מחקר, עמותות, שדולות, קמפיינים פירסומיים אגרסיביים, חברי כנסת היפר-אקטיביים. ובצד האחר? בצד האחר יש התלבטויות גדולות ויד קפוצה. בחוץ יורד מבול, אבל אנחנו עדיין מתלבטים בשאלה אם צבע המטרייה מתאים לצבע המכנסיים. אף יוזמה לא מספיק טובה, אף מנהיג לא מספיק משכנע. בינתיים מחכים. מחפשים בנרות פתרונות קסם—מחפשים את הגנרל השמאלני שיציל את המצב, איזה קמפיין גאוני אחד שישנה באחת את הכול. אלא שאין בנמצא פתרונות קסמים. לא צריך דבר אחד, צריך הרבה דברים, ומהר: צוותי חשיבה אחרים וכלי תקשורת אחרים, התארגנויות פוליטיות ובריתות חדשות. בעיקר צריך להפסיק לשבת על הגדר ולהתחיל להשקיע במלחמה המתחוללת כאן על נפשנו. בוער.

2 replies »

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s