איך דברים מתחילים

את המאמר הזה פרסמתי בידיעות אחרונות בנובמבר 2011. בשעתו הוא לא עורר שום תגובה. סתם תזכורת.

בית המשפט העליון במדינת ישראל נוטה לקבל, כך נאמר לנו, את עמדת משרד התחבורה כי יש לאפשר את המשך קיומם של קווי האוטובוסים שבהם יש הפרדה בין גברים לנשים ובלבד שההפרדה תיעשה "ללא כפייה וללא אלימות". מסקנות הוועדה של משרד התחבורה, פסק השופט אלייקים רובינשטיין, הן מאוזנות. מאוזנות? על פי אילו מאזני צדק בדיוק? קשה לדעת אם ההחלטה מבטאת תמימות או צביעות, אבל ברור שהיא מבטאת עוד התחמקות מעמידה על עקרונות השיוויון במדינת ישראל—עקרונות המעוקמים בקביעות כאשר הם נתקלים בתביעות חרדיות. הניסיון הישראלי מעיד כי בכל מקום שבו מערכת החוק בוחרת שלא להתערב במעשה של אפלייה, יוכשר השרץ לאלתר וייעשה להלכה למשה מסיני. כל ניסיון לשנותו מחדש ייעשה פגיעה בקודשי ישראל ויערער על סלע קיומנו. ההחלטה להשאיר לציבור המשתמשים את קבעת הנורמה היא מסוכנת ביותר. הציבור החרדי אינו בוחל בהפעלת אלימות ואיומי אלימות כדי לכפות את אמות המידה שלו. במדינת ישראל מותר לנהוג בשבת בכבישים שאינם חסומים, אבל האלימות המופעלת לא פעם על הנהגים—ללא עונש—הופכת את ההיתר להלכה לאיסור בפועל. באוטובוס שבו קבוצה אלימה וקולנית (שיש בה גם גברים וגם נשים) תובעת הפרדה, סיכוייה של אישה בודדה לעמוד על שלה "ללא כפייה וללא אלימות" הם קלושים. תפקידו של החוק הוא לכפות את חופש הבחירה של הנשים ולא להותיר אותן בודדות במערכה. אדרבה, במדינת חוק אמיתית היו הרשויות דואגות לוודא שכל אישה—חילונית ודתייה, לבושה "בצניעות" או לא בצניעות—תרגיש בנוח לשבת בכל מקום שבו תבחר. לא נוח לחרדים? יתכבדו וישלמו על קוויהם מכיסם. ההתחשבות הלהוטה בגורמים הקיצוניים (הסובלים כידוע מרגישות יתר המחייבת אותם לכרסם בחירויותיהם של אחרים) היא ביטוי למורך לב אזרחי ולהפקרת קורבנותיהם הפוטנציאליים של רגישי היתר.

אבל הפקרת חלקים מן האוכלוסייה אינה עניין חריג במדינת ישראל. מדינת ישראל הפקירה במודע את הנשים במגזר החרדי בכך שהיא מאפשרת לגברים בקהילה למנוע מהן כמדיניות חינוך ושיוויון (ואין זה משנה שהנשים עצמן מצדדות לא פעם בשיעבודן—חברה מתוקנת אוסרת עבדות גם כאשר יש עבדים המכריזים כי הם אוהבים את אדונים ואינם רוצים לצאת לחופשי). למען האמת מדינת ישראל הפקירה את כלל הנשים במדינה—דתיות וחילוניות כאחת—לחסדיה של מערכת דיני האישות ההלכתית שבה אפליית הנשים היא הנורמה ולא החריגה מן הנורמה. המדיניות הזאת נובעת משילוב מסוכן של התבטלות בפני החרדים שקיצוניותם נתפסת בטעות כשימור נאמן של מסורת עתיקת ימים (בעוד שהיא למעשה המצאה חדשה ומסוכנת של הדורות האחרונים) ואיזו עסקה אפילה בין הפוליטיקאים החילוניים והדתיים. הראשונים יוותרו על עקרונותיהם ובתמורה יתמכו האחרונים בממשלתם של הראשונים. השיטה הזאת שהייתה מלכתחילה מפוקפקת—הן מוסרית והן מעשית—מביאה אותנו לאבסורדים. ההיתרים החריגים הצנועים בראשיתם—כמו הפטור לתלמידי ישיבות—הופכים לנורמה המאיימת על החברה כולה; התמיכות הצנועות נעשות הר גדול של מזומנים; הרמאויות הקטנות נעשות נורמה: הונאת המדינה נתפסת כלגיטימית, מה גם ששולחיהם של עוברי העבירה לעולם אינם נענשים. זה דרכו של עולם: וויתורים קטנים על עקרונות מסתיימים בפשיטת רגל מוסרית. מי שהשוויון יקר בעיניו אינו יכול לעצום עין. קווים ציבוריים שבהם קיימת מדיניות של הפרדה (אפרטהייד?)—גם "ללא כפייה וללא אלימות"—הם תועבה. יש לאסור את קיומם.

1 reply »

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s