נס י"ג בטבת

פורסם בידיעות אחרונות 11.1.12

בישיבת הממשלה ביום א התקבלה ההחלטה על חוק חינוך חינם מגיל 3. ההחלטה המונומנטלית הזאת, יש להזכיר, כבר התקבלה בעבר, ב1984. מה בדיוק יצא מזה הפעם? לא ברור. סמכו על מנהיגי ישראל שיידעו להשתמש בחוק ההסדרים כדי להוסיף אלף ואחת הסתייגויות ותוספות שבדרך פלא יזרימו את תקציבי החינוך למקום שאליו הם זורמים בעשורים האחרונים—ל"חינוך" החרדי ולביורוקרטיה האינסופית של משרד החינוך, למשל. אם אתם צריכים הוכחה, זכרו שש"ס תמכה בהצעה.  מעבר לזה, הניסיון מלמד שמערכת החינוך הישראלית מסוגלת, בתהליך אלכימי הפוך, להפוך את הזהב המוזרם לתוכה לזבל. ההחלטה נשמעת אמנם טוב, אבל ספק גדול אם היא אותה מהפכה בחינוך שראש הממשלה מבטיח לנו. כדי לעשות מהפכות צריך לקבוע סדרי עדיפויות ולהתמודד עם התנגדות. ראש הממשלה רוצה לרצות את כולם. לכן במקום לקבל אחריות, הוא מקצץ קיצוצים רוחביים.

אבל משהו חשוב קרה דווקא בשוליי הישיבה. נתחיל בדרכו של עולם: הקיצוץ שהובטח בתקציב מערכת הביטחון לא התבצע. מים לא זורמים במעלה ההר וכסף לא זורם מן הצבא לרווחה ולבריאות, אלא רק לכיוון ההפוך. כאשר ניסו אנשי האוצר להציג נתונים על תקציב הביטחון הביא הדבר להתפרצות הטקסית העונתית של הרמטכ"ל.  בני גנץ, הזדעזע מעצם הרעיון שמישהו יהין לגעת בתקציבי הענק המקודשים שלו. כדרכם של בעלי בית (הרמטכ"ל הוא המבוגר האחראי; הפוליטיקאים הם דרדקים חסרי אחריות), נזף בשרים. כדרכם של בעלי בית, הגיע גנץ עם פמליית ענק של עוזרים ויועצים, וכדרכם של בעלי בית הרשה לעצמו להרים את הקול על הממונים עליו לכאורה. דברי אנשי האוצר, זעק הרמטכ"ל, הם "הבל הבלים." מה היה קורה בארה"ב לו היה לובש מדים מעז להרים קול על הבוסים האזרחיים שלו? סביר להניח שהיה מוצא את עצמו מחוץ למדים תוך זמן קצר. לא אצלנו. אצלנו הרמטכ"ל נוזף בשר האוצר: "אני מבקש שתשמור בדבריך על כבודם של לובשי המדים". כי בסופו של דבר לא מדובר במיליארדים הזורמים ללא פיקוח לקופות מערכת הביטחון; לא מדובר במערכת התובעת עוד ועוד תקציבים ומתקשה לספק את הסחורה; מדובר בכבוד. מי שמהין להציע שהמערכת השמנה והלא יעילה הזאת תעביר חלק מעודפי השומן האדירים שלה לחיזוק השרירים לא עושה כבוד ללובשי המדים. הרמטכ"ל גבי אשכנזי, אפילו איים על חברי הקבינט, כי אם לא יאשרו את התוספות שהוא תובע, "יסיר אחריות מביטחון ישראל". לגנץ יש אפוא מסורת שעליו לכבד. עד כאן עולם כמנהגו נוהג. הרמטכלים נוזפים, הפוליטיקאים ננזפים, קיצוצים בתקציב הביטחון נדחים ובגלל העלבון ללובשי המדים מאשרים גידול רשמי בתקציב ואחר כך סידרה של גידולים מחוץ לתקציב.

אבל בישיבה הזאת קרה (אולי) משהו דרמטי באמת שכמעט ולא נידון בתקשורת. הוכנס מנגנון של שקיפות ובקרה לתקציב הביטחון באמצעות חיבור ישיר למחשבי משרד האוצר. איך לעזאזל קרה הדבר המופלא הזה? איך הסכימו לובשי המדים שהפקידונים באוצר יפקחו על ההעברות התקציביות שלהם? אין לי שום הסבר הגיוני. יכול להיות שהם לא מבינים ששקיפות היא סוף הפסטיבל? שר האוצר יובל שטייניץ היה שותף לתחושת התפעמות שאחזה בי: "זו אחת ההחלטות החשובות ביותר בתולדות הממשלה הזו", הכריז. צודק. "אף שר אוצר לא הצליח להביא לשקיפות של מערכת הביטחון". שוב צודק. "זה החלום הרטוב של שרי האוצר". קשה לי לדעת אם צודק. חלומות רטובים זה עניין אישי.  אבל הניחו לרטיבות, נפל דבר בישראל שלשנינו אין בעבורו הסבר. אין ספק, בי"ג בטבת התחולל נס.