כוכב יאיר

יאיר לפיד הוא איש טוב. הטענות המופנות כלפיו על איזו תחמנות אינטלקטואלית הגורמת לו להציג את עצמו כאיש הקונסנזוס כדי לקבל נקודות זכות הן מופרכות. יאיר לפיד אינו מתחזה; הוא אכן איש של קונסנזוס. אין בכך כל רע. זה לא הופך אותו לאדם טוב פחות מאחרים המציגים את עצמם— לא פעם בצורה לעוסה ושבלונית—כנונקונפורמיסטים. הנונקונפורמיזם בישראל הוא קונפורמיסטי ועדרי מאד. הקונפורמיזם-לכאורה נועז יותר משהוא נראה במבט ראשון. כפי שהוא כותב בטור שפרסם בסוף השבוע ב"שבעה ימים", דעותיו של לפיד על מגוון גדול של נושאים ידועות לציבור יותר מדעותיהם של רוב הפוליטיקאים (הן המבקשים להיבחר והן אלה שכבר נבחרו). הן רחוקות מלהיות דעותיו של הימין המתון שהוא הרוב המוחלט במדינה. לפיד הצליח במשימה הנעשית קשה יותר ויותר בישראל—הוא הצליח לשכנע את רוב הציבור, שהוא אדם מוכשר והגון המבקש לעשות למען הכלל. הוא הצליח לשכנע גם את אלה שאינם מסכימים לדעותיו (שהם לעת עתה לפחות הרוב), שהוא פטריוט אמיתי. זה לא משום שעמדותיו מטושטשות (הן מטושטשות הרבה פחות מדעותיה של ציפי לבני למשל). זה משום שיש לו אותו כישרון נדיר שהוביל את ביל קלינטון לבית הלבן והציל אותו מהדחה בפרשת מוניקה לווינסקי.–הוא מעורר חיבה ברוב בני האדם. הוא מעורר כמובן גם קנאה (לא מוצדקת—הוא הגיע לאן שהגיע בזכות כישרונותיו הלא מבוטלים) ובקורת (מוצדקת לא פעם, ככל ביקורת על דמות ציבורית). לעתים רחוקות הוא מעורר בוז או תיעוב, או זלזול. בניגוד לאביו, יאיר לפיד אינו מעורר שנאה. היכולת הזאת לתקשר, לדבר עם אנשים ממעמדות שונים וממקומות שונים, אנשים בעלי דעות שונות מאד משלו ולזכות בקשב, היא נכס. כן, גם נכס אלקטוראלי.

הצרה היא שבניגוד לקלינטון לפיד אינו רץ לנשיאות. זה לא מסע של אדם אחד או של סיסמה אחת (גם לא "איפה הכסף" שאותה הציע בטורו האחרון). המבחן האמיתי של לפיד יהיה ביכולתו להציג "כוורת" שאינה אוסף של ביצים עזובות. אם יצליח להציג נבחרת שיש בה לא רק שמות ידועים ולא רק תפקידים במחזה הישראלי (גנרל, איש עסקים, פוליטיקאי, אישה, עולה חדש, דתי, ערבי מתון), אלא גם מחוייבות של ממש לפרוגרמה (לא רק לסדרה של אידיאלים), אם יצליח להציג נבחרת שיש בה לכידות פנימית אמיתית, יהיה למהלך הזה סיכוי. בניגוד לדימוי הרווח, המבחן של קבוצה כזאת אינו בכישורים ובעצם הנכונות ללכת לפוליטיקה. המבחן הוא בנכונות לאורך רוח פוליטי. בישראל תנועות פוליטיות חדשות גומרות מהר בפנים ומוצאות את עצמם מהר בחוץ.

יש סיכוי טוב שלפיד יזכה בבחירות הבאות באותו מספר בלתי מחייב של מנדטים שהציבור נותן למפלגות מרכז ליברליות—כ15 מנדטים. בואו נניח שראש הממשלה הבא, שיהיה קרוב לוודאי בנימין נתניהו, יפנה אליו ויציע לו להצטרף לקואליציה שלו. הניסיון מלמד שאנשי המפלגות הללו אינם יודעים להגיד לא. כמו רוב הישראלים, הם רואים באופוזיציה ארץ גזירה שבה צריך פשוט להעביר את הזמן. הבעיה היא שההצטרפות למפלגת שילטון שעם עקרונותיה אינך מסכים ושאתה משתף אתה פעולה מסיבות טקטיות, הורסת את המצטרפים (ד"ש, שינוי, מפלגת המרכז, צומת, העבודה, הגמלאים, אפילו ש"ס). תוך זמן קצר הם עסוקים בכיבודים, בתירוצים ובבליעת צפרדעים למען השלמות הקואליציונית. תוך זמן קצר ההבטחה לפוליטיקה אחרת מתמסמסת. זה כמובן לא אומר שהישארות בחוץ מספיקה. לבני החליטה שלא להצטרף לקואליציה של נתניהו. החלטה נכונה. הבעיה היא שהיא לא עשתה כלום באופוזיציה. בקואליציה אפשר לא לעשות כלום. לא באופוזיציה.

חשבו אפוא על האופוזיציה—זה המבחן. בהנחה שהגוש המתנגד לנתניהו וליברמן אינו חוזר לשלטון,  השאלה שלפיד צריך להציב לעצמו ולחבורה שיגבש סביבו היא האם יש לו אורך הנשימה לבנות באמת, לתכנן לא למערכת הבחירות הקרובה, אלא לזו שאחריה. האם אלה שמצטרפים אליו מוכנים, בנסיבות מסוימות—כאשר אין שותפות אמיתית בינם לבין הקואליציה–לבלות ארבע שנים באופוזיציה כדי להראות לציבור הישראלי הציני והמיואש שבפרלמנט אפשר וצריך לפעול גם מן הספסלים הקדמיים וגם מן האחוריים, שכוכבים אינם מגיחים לרגע, נעלמים לממשלה ומאבדים את אמוננו. לפיד הוא התקווה התורנית. יהיה עצוב מאד אם גם היא תתמסמס.

3 replies »

  1. כתבתי את זה גם במקום אחר:
    כשרבין נרצח היה יאיר לפיד באמריקה. הוא כתב משם טור שבו תיאר את ההלם שלו למשמע הבשורה, כיצד נכנס מזועזע כולו לבאר וראה שם שלט 'אני שומר על זכותי לא לשרת כל אחד' ושאל את הברמן בשביל מי השלט
    'NIGGERS' ענה לו הברמן
    'ומה עם יהודים?' התריס מולו יאיר לפיד בזקיפות קומה ישראלית
    הברמן הבין שהוא ישראלי ואמר משהו כמו 'אני כל כך מצטער MAN' וכך הם בכו זה על כתפי זה, יאיר לפיד הציוני הזקוף והברמן הגזען ששונא רק שחורים ולא יהודים.
    מבחינתי ליאיר לפיד אין באמת דעות. כן, קראתי גם אני את הטור האחרון שלו בידיעות והוא רק מחזק אותי בדעתי, הוא רוצה לייצג את מעמד הביניים, הוא רוצה לדעת איפה הכסף לעזאזל. הוא לא מחזיק בשום עקרון מוצק – עובדה, הוא לא ממש נגד התנחלויות וגם לא בעד, רק אלו שמאד רחוקות ועולות לו הרבה מדי, האם נעשה עוול לפלשתינאים בכך שישראל שולטת בהם? אולי להיפך וצריך לסלק את הפולשים הערבים מכאן? לא זה ולא זה, רק שהאינטרסים שלו יישמרו.
    אבא של יאיר לפיד התנגד לכפייה דתית אבל לא הייתה לו בעיה לשבת בממשלה עם המפד"ל או מי שזה לא יהיה שמייצג את הציבור הדתי לאומי, ש"ס לא – היו לו עקרונות לטומי לפיד.
    אני יכול להבין אנשים שטוענים שמסוכן , בטחונית, לצאת מהשטחים. אני יכול להבין גם טיעונים אחרים, אני לא מוכן להיכנס לוויכוח עם מי שטוען שאלוהים מרשה לו או אפילו מצווה עליו להחזיק מיליוני אנשים תחת שלטון דיכוי צבאי. מה שאני באמת לא יכול להבין הוא מישהו שמתנגד לכפייה דתית כי הוא רוצה לאכול שרימפס במסעדה אבל אין לו בעיה עם אלו שחושבים שהצבא שלנו צריך לדכא עם שלם בשם אותה דת בדיוק. זאת הכפייה הדתית הגדולה מכולם אבל היי – הם מוכנים לוויתורים בנושא הכשרות אז הם לא כאלו גרועים.
    כמו אבא שלו ז"ל, גם יאיר לפיד הוא איש מוכשר מאד ושטחי מאד ולדעתי מה שקרה למפלגת שינוי בעבר יקרה לה שוב בהנהגתו.

    אהבתי

  2. אני לא חושב שלפיד מתלהב מההתנחלויות. אני גם לא בטוח ש"אין לו בעיה עם אלה שחושבים" וכו. לפיד, האמון על "רפלקסיה" מתמדת על הזהות הישראלית הבין שהישראלי לא אוהב להיות פראייר. הוא מנסה לפנות–כדרכו–אל איזה קונסנזוס, ימני ושמאלי, שלא אוהב שדופקים אותו. הוא חושב שהגישה הזאת (אני אעזור לכם לא לצאת פראיירים) תאפשר לו לחרוג מן הקופסה הישראלית המחלקת את כולם לבעד הכיבוש ונגד הכיבוש. זה לא שונה–אם חושבים על זה–מן הניסיון הדומה של שלי יחימוביץ' להתחמק מתווית השמאלנית באמצעות הטענה שלא זה (ההתנחלויות, הביטחון) מה שרלוונטי, אלא החברה. זה אפילו ציני ובוטה יותר אצל יחימוביץ, כי אצלה (שלא כאצל יאיר לפיד) הקונסנזוס הוא טקטיקה ולא זהות. כך או אחרת, אני לא בטוח שהטשטוש לך, לפחות לא לאורך זמן. בסופו של דבר לפיד יישאל שאלות ישירות ויצטרך להשיב תשובות ישירות וישרות. אם לא יעשה זאת, יגמור כמו מפלגת המרכז. אבל, כאמור, הפוטנציאל האלקטוראלי של לפיד מוגבל. השאלה הקריטית היא מה ייעשה עם המנדטים שכנראה יקבל.

    אהבתי

  3. שלום,
    האתגר כמו תמיד הוא לא לגבש אמירה שתסחוף אחריה מצביעים, לאנשים בעלי כושר ורבלי (או לכאלו שיכולים לאפשר לעצמם יועץ תקשורת טוב) זוהי כמעט המשימה הקלה ביותר..
    האתגר האמיתי הוא כיצד פורטים אמירות ועמדות לעשייה ממשית שתחולל שינוי
    ואף מילה על המחאה החברתית של הקיץ האחרון….איפה היינו ואיפה אנו כעת…

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s