אובד בין העצות

התפרסם בידיעות אחרונות 17.1.12

מאז שיאיר לפיד נכנס (או בעצם רק הכריז על כניסתו) לפוליטיקה הוא מוצף במבול של צקצוקים, עצות, נזיפות והתרעות. עלי להודות שגם אני לא הצלחתי להתאפק. בבלוג שאני מפרסם השאתי ללפיד מגוון של עצות מלומדות, שגם אני וגם קרובי משפחתי מן הדרגה הראשונה (טוב, בעצם רק אימא שלי) הסכמנו אתן לחלוטין. התנועה שלפיד מבקש (אולי) להקים כבר נותחה באזמל מנתחים, נמצאה בלתי מספקת בעליל, תעודת פטירה פוליטית הונפקה לה והספד מריר נישא על קברה. אחח יאיר, יאיר, איך יכולת לעשות את כל הטעויות שעוד תעשה אולי? למה לא הקשבת לעצות הפז שהכול נתנו לך (או לחלופין, למה הקשבת לעצות ההבל שהכול נתנו לך)? איך הגשמת את נבואותינו השחורות (ואם לא הגשמת, עוד תגשים)? וכן הלאה וכן הלאה. אי אפשר שלא להיזכר בבדיחה על נהג האוטובוס הישראלי—מתי הוא מאותת שמאלה? כאשר הוא נכנס לתחנה. ההווה לא מעניין. הישראלי כבר חי בעתיד. הבעיה עם לפיד היא שהוא חי, בינתיים, בהווה. ההווה, אבוי, אינו מציית לכללי האני-יודע-יותר-טוב-מכולם הישראליים, אלא לכלליה המבלבלים של המציאות. אין לנו מושג מה לפיד יעשה בעוד שבוע; למה שיהיה לנו מושג מה יצליח בעוד שנה? הציפיות המשיחיות שהודבקו ללפיד מועדות להתבדות, אבל לא לפיד הוא האשם ביצירתן. לזכותו יאמר שבשלב הסתפק בהצהרה כללית על רצונו לצלול למי המדמנה הפוליטיים. מה עוד יאמר, וחשוב מזה מה יעשה? איננו יודעים. זה מאד מקשה עלינו. אנחנו מוכרחים, ממש מוכרחים, להסביר איפה לפיד טועה. כל שאני יכול לומר הוא שעוד נספיק. בינתיים אפשר להפסיק לנזוף בלפיד—לעת עתה, רק לעת עתה כמובן. אפשר למשל לא לנזוף בלפיד על שבקש לדעת, בטור שפרסם בסוף השבוע, לאן הכסף שלנו נעלם. אפשר לא להכריז שהוא חנווני שראשו תקוע בארנק. במקצת משום שלפיד הוא הרבה דברים, אבל חנווני—לטוב ולרע–אינו אחד מהם. במקצת משום שבטענה ששאלת התקציב היא שאלה שולית ואילו השאלה באם ישראל מבקשת להיות מדינה מערבית או מדינה יהודית ושאלות אחרות דוגמתה הן שאלות מרכזיות, ישנה אי הבנה של הדרך שבה פועלת קהילה מדינית. בקהילה מדינית התקציב אינו עניינו של הקופאי-החנווני בלבד. התקציב הוא הצהרת האמונה של החברה. הוא המקום שבו סדרי עדיפויות ערכיים ופוליטיים הופכים ממליצות נבובות או ממשאלות חסודות למציאות. "שים את הכסף שלך במקום שבו נמצא הפה שלך", אומר הפתגם האמריקני, כלומר, תראה שאתה מוכן להשקיע כסף במילים היפות שלך. יפה מאד לדבר על מדינה דמוקרטית ופלורליסטית ולהמשיך להעביר כסף להתנחלויות ולחינוך החרדי ולטייקונים. יפה לדבר על חינוך ועל רווחה ועל שוויון. מילים לא עולות ביוקר. איפה באמת הכסף? רוצים לדעת מהו סדר העדיפויות האמתי שלנו? התעלמו מנאומים פרוגרמתיים ובחנו בעיון את ספר התקציב, וחשוב מזה את חוק ההסדרים. שם, בין אלף סעיפים משמימים ובין אלף ואחד מספרים המזגגים את העין הבלתי מאומנת, שם תמצאו את ערכינו האמתיים: מי יחיה ומי ימות, מי ישגה ומי ישפל, מי יעשה חיל ומי ילך מדחי אל דחי, מי ירומם ומי יירמס בעפר. השאלה, איפה הכסף, היא דווקא שאלה מצוינת. הבעיה במציאות היא ששאלות טובות אינן מספיקות. גם רעיונות טובים אינם מספיקים. המציאות תובעת מעשים. כשאלה יבואו נוכל לצקצק. בינתיים אפשר לוותר על הצקצוקים.