פחד ותיעוב ב"יורשים" של ג'ורג' קלוני

אני יודע שהייתי אמור ליהנות מסרטם החדש של אלכסנדר פיין (הבמאי של "דרכים צדדיות" המצוין) ושל ג'ורג' קלוני. הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב וזיכה את קלוני בפרס השחקן הטוב ביותר. מעבר לזה, אני הרי אינטלקטואל ואינטלקטואלים אמורים לאהוב סרטים כאלה—סרטים שמייצרים משמעות מתוך היומיום, סרטים שלא נועדו לספק את צרכיו של קהל אינפנטילי המצפה לרגשות גדולים מן החיים ולפעילות תזזיתית. אז זהו שלא. מה אומר לכם? סבלתי. בקושי גדול החזקתי מעמד עד הסוף רק כדי לגלות בפעם המי-יודע-כמה שלא כל מה שהוא (לכאורה) אנטי-הוליווד הוא טוב; לא כל מי שמכריז בקול גדול שהוא נגד קלישאות אכן נמנע מהן ושיש סרטים שהמבקרים אוהבים ואיש מלבדם אינו נהנה מהם (חשבו על הזוועתון הנפוח של טרנס מאליק, "עץ החיים", שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל קאן).

"היורשים" מספר את סיפורו של מאט קינג (קלוני), אדם פשוט וטוב המנהל את חייו על מי מנוחות. יש לו אישה חובבת ספורט אתגרי, שתי בנות חמודות, משרד עורכי דין שהוא אוהב, ושטח קרקע על חוף הים בהוואי ששווה כמה מיליארדי דולרים. אדם רגיל. אשתו הרגילה של קינג נפגעה בתאונת סקי מים ועכשיו היא שוכבת בתרדמת בבית החולים וגוססת. מאט מגלה שקשה לטפל בילדות. עד אז טופלו על ידי האם. הוא מגלה גם שאשתו—שומו שמיים!—ניהלה רומן עם סוכן נדל"ן חלקלק ואפילו שקלה לעזוב את בעלה. נורא! מצד שני אנחנו חייבים להבין אותה ואפילו לקבל אותה ברוח החסד הנוצרית השורה על הסרט. במהלך רוב הסרט מאט מתמודד עם השאלה הקיומית, האם להתעמת עם המאהב של אשתו הבקרוב-מתה, ואם כן איך. כדרכם של סרטים אמריקניים אלטרנטיביים כמו הוליוודיים, הכול טבול בסירופ צדקני סמיך. הכול איטטטטי. הרגעים הדרמטיים מפוספסים בכוונה (דרמה זה וולגרי) ולעומתם המסרים הערכיים מוחדרים לראש עם פטיש אוויר. הדילמות מתאימות לשיעור חברה והן נידונות על פי סדר. האם היו החברים המשותפים צריכים לספר למאט? מה היו ההשלכות של הרומן על הבת? מה תהיינה השלכות העימות עם המאהב על אשתו המתוקה עד פלצות ועל משפחתו? האם צריך לספר לאביה המעריץ של הרעיה הגוססת שבתו הייתה פחות צדקת משחשב? על כל השאלות המורכבות הללו הסרט משיב ברצף בלתי מופרע של אמירות בנאליות. מאט הוא אדם טוב, לכן הוא עושה תמיד את הדבר הנכון. הרעים נענשים כיאה להם. הרעיה הבוגדנית מתה; המאהב הפחדן מאבד את אהבת אשתו וגם את חלקו בעסקת הנדל"ן האדירה, שמאט אמור לחתום בשם משפחתו. כיוון שמאט הוא קלוני—הצדיק המגניב של אמריקה—ברור שלא יתיר להפוך את הנדל"ן השווה-זהב של על חוף הים למלונות וקניונים. הוא מוותר על המיליארדים כדי להציל את הסביבה, להישאר שלם עם עצמו (ובאותה הזדמנות גם לבעס את המאהב). בסוף הסרט, אחרי שעשה את כל הדברים הנכונים, מאט מוצג בפנינו בסצנה הבורגנו-אמריקנית האולטימטיבית. הוא יושב על הספה בין שתי בנותיו שחזרו למוטב מול הטלוויזיה. הם מתכסים בשמיכה משותפת ואוכלים יחד גלידה (דלת קלוריות ומודעת סביבתית, ללא ספק). הנה לכם פסגת ההישג האנושי על פי הברית החדישה האמריקנית.

קלוני מגניב מכדי שאפשר יהיה להמשיך להשאיר בידיו את בחירת סרטיו. אנחנו והוא זקוק בדחיפות לקצת לענה בתוך ים הדבש הזה.