טרכטנברג מתריע

פרופ' מנואל טרכטנברג, שעמד בראש הועדה לשינוי כלכלי חברתי בישראל, נאם ביום חמישי האחרון בפני כינוס רבנים של מכון אריאל בקיבוץ גינוסר. טרכטנברג "תקף" את הקריטריונים שהציג שר השיכון אריאל אטיאס לדיור בר השגה. "הקריטריון הנותן זכאות לזוג לדיור בר השגה לפי שנות נישואים אינו צודק", הכריז. טרכטנברג "רואה בחומרה" את הפליית האברכים החרדים המבקשים לצאת לשוק העבודה. הוא התריע כי "24 השעות האחרונות יכולות לגרום לתסיסה מחדש. אני רואה," הזהיר, "בפעם הראשונה מאז הקיץ סטייה מרוח המלצות הוועדה". כשסיים טרכטנברג את דבריו קמו הרבנים ומחאו לו כפיים. יש למחיאות הכפיים סיבות רבות. ראשית נימוס—אדם טרח ובא לקיבוץ גינוסר ונשא דברים; מגיעה לו הכרת תודה. שנית, הרבנים של "מכון אריאל מפעלי תורה יהדות וחברה בישראל" בראשות הרב שאר ישוב כהן, מייצגים במידה רבה את הזרם הציוני-דתי ואינם מאמינים בזכותם של אברכים להתבטל מעבודה. גם הפניית האנרגיות הציבוריות משאלת ההתנחלויות לשאלות חברתיות אינה רעה בעיניהם. אבל מחיאות הכפיים של הרבנים—אחד מן הסקטורים השמרניים והמגזריים ביותר בישראל—הן על יותר מזה. הם מודים לטרכטנברג על תפקידו החשוב בהמתת המחאה הציבורית, שיכלה בקלות להפוך לכוח שיסכן את עולמם. טרכטנברג לא התכוון להמית את המחאה, אבל כדרכם של כלכלני-על כמותו הוא לא מאמין ביכולותיהם של הדיוטות. צריך להעביר את הכוח במהירות למומחים, להקים ועדה. הועדה אמורה להודיע לפוליטיקאים מה לעשות, שהרי המומחים יודעים טוב מאתנו מה נחוץ. העובדה שהממשלה מפרשת את המלצות הועדה כראות עיניה היא לצנינים בעיני טרכטנברג. עכשיו הוא מתריע ומזהיר. מוטב היה לו הזהיר בשעתו שאין שום סיכוי שוועדה ממשלתית תתקן את שהממשלה הזאת עצמה מעוותת ומבקשת להמשיך לעוות.  הדיון על שאלת הענקת זכאות לפי שנות נישואים, ממסמס את האנרגיה הגדולה של המוחים לפרוטות שנויות במחלוקת. אני למשל רחוק מלהיות משוכנע שהרפורמה של אטיאס היא מזימה חרדית. יש בה צדדים לכאן ולכאן. במה אני כן משוכנע? שבלי קשר לרפורמה המסוימת הזאת, לאטיאס אינטרסים הרחוקים כרחוק מזרח ממערב מן האינטרסים של המוחים. אין אפוא טעם להיכנס לדיון הפרטני שכל תכליתו היא להפוך את הצעקה החברתית לדיון משמים ושנוי במחלוקת בסעיפים קטנים. הבעיה במדינת ישראל אינה יכולה להיפתר על ידי כינון וועדה. הבעיה בישראל היא מערכתית. היא טמונה התבססותנו על הנחות יסוד המניחות כנתונים את אי השוויון, את אי הצדק, את החלוקה הלא הוגנת של הנטל. הבעיות הללו אינן בעיות מגזריות. הן אינן הבעיה של "מעמד הביניים". השינוי המתבקש בישראל אינו הטבת , תנאיו של מגזר זה או אחר, אלא שינוי האמנה החברתית. כדי להגיע לשינוי הזה צריך להכניס לכנסת פוליטיקאים שרוצים באמת מדינה צודקת יותר. סביר להניח שבשלב הראשון לפחות הם לא יהיו הרוב בכנסת, אלא המיעוט. אבל למיעוט נחוש בדעתו ובעל תפיסת עולם יכולה להיות השפעה גדולה והוא יכול להפוך לרוב. ממריחות ועירפול—שהם מה שרוב הפוליטיקאים מציעים לנו כרגע (ראו "קדימה") לא צומחים לא רוב ולא תועלת. צריך לוודא שלכנסת ייכנסו האנשים הנכונים. בהרכבן הנוכחי הכנסת והממשלה אינן יכולות לפעול ברוח המחאה או אפילו ברוח הועדה. הדרישה היחידה שהיו המוחים אמורים לדרוש הייתה הקדמת הבחירות וניהול מערכת בחירות שבה השאלות החברתיות יהיו במרכז הדיון הציבורי. הבחירות לא הוקדמו, אבל הן מתקרבות ובאות. הכנסת היא הוועדה היחידה שיש לה משמעות. צריך כנסת אחרת.