בעניין הקניין במאחזינו שמעבר לקו הירוק

התפרסם בידיעות אחרונות ב31.1.12

לכאורה עומדים לצד הממשלה בפרשת המאחזים הלא חוקיים החוק ורשויות אכיפת החוק. את אנשי מגרון צריך לפנות משום שתפסו שלא בדין אדמות לא להם. למעשה סבורים המתנחלים שיש להם הזכות המוסרית ליישב את ארצנו ותפקיד הממשלה הוא להסיר מכשולים מדרכם. ולמעשה זוהי גם תפיסתה של ממשלת ישראל. הבעיה היחידה עם המאחז במגרון היא שהאדמות שעליו הוא יושב הן אדמות פרטיות. לו היה מדובר בהשתלטות על אדמות מדינה לא הייתה כלל בעיה. מעבר לקו הירוק-דהוי ההחלטה על הקמת יישובים היא בידי המתיישבים. הם מחליטים איפה ומתי. תפקידה של הממשלה הוא רק לספק תשתיות, אבטחה ותמיכה כספית. אין לה הזכות להתערב בהחלטות המתיישבים, שהם בפועל הריבון ב"שטחים." הסידור הזה אינו שונה כל כך מן הדיל שמקיימות ממשלות ישראל מאז ומתמיד עם החינוך העצמאי של החרדים. החרדים יחליטו איפה יקום בית ספר ומה ילמדו בו ואת מי יקבלו או לא יקבלו אליו. הממשלה תעניק תקציבים ולא תבלבל את המוח—כלומר לא תתערב בהחלטותיהם של אלה המדברים מפי הגבורה. סדר צריך להיות: יש מי שעושה (לביתו, לשם שמים, לכבוד התורה) ויש מי שמממן ומגן ומסדיר ומצדיק. עולם ישראלי כמנהגו נוהג.

מה שבעייתי אפוא במגרון אינו הצפצוף על הממשלה–הממשלה רגילה שהמתיישבים מצפצפים עליה–אלא ההשתלטות על אדמות פרטיות. מבחינת המתיישבים אין הרבה הבדל בין שני סוגי הבעלות, שהרי הכול שייך ממילא לעמישראל ונוכחותם של הערבים על ארצישראל היא מפגע טכני שיש לסלק. מבחינת המדינה יש בכל זאת בעיה. הבעיה אינה המתנחלים, אלא קניין הפרט. מצד אחד ממשלות ישראל מאמינות באופן כללי בזכויות הקניין. מצד שני הן לא ממש מאמינות בזכויות הקניין של הפרט הערבי. בעיה. "חוק המאחזים" שיזם חה"כ זבולון אורלב נועד להעניק לבעיה פתרון יצירתי. החוק מציע שאם הוקמה שכונת מגורים יהודית על קרקע שבעליה החוקיים לא דרש במשך למעלה מארבע שנים מיום הקמת השכונה את פינוייה, הבתים לא יפונו. שימו לב, שמדובר בשכונה יהודית בלבד, שהרי ההפך לא יעלה על הדעת וכולי (כשמדובר ביהודים, קניין הוא קניין). החוק מציע אפוא תפיסה של חזקה. אם תפסת קרקע לאורך זמן מסויים, תהייה הדרך אשר בה עשית זאת אשר תהייה, הקרקע נעשית שלך. אפשר היה לתהות מה הדין במקרה שמישהו תפס את הקרקע שלך והוא יושב בה לא ארבע, אלא אלפיים שנים. האם גם במקרה כזה יאבדו הבעלים המקוריים—נאמר היהודים שנעדרו מארצם אלפיים שנה–את זכותם על הקרקע? התשובה היא כמובן שלילית. כל האידיאולוגיה הציונית מבוססת על כך שהזיקה לקרקע אינה פוקעת. מה ששלנו שלנו. אנחנו לא שכחנו את אדמתנו. הזכרנו אותה בתפילותינו וקיווינו שבבוא המשיח נשוב אליה. יפה, ישיבו לכם אנשי המנהל האזרחי היווני-רומי-מוסלמי-בריטי, אבל האם הגשתם לנו את הטפסים הדרושים בשלושה העתקים? לא? יש לכם בעיה. אגב, גם לערבים יש בעיה, שהרי הרשויות מעבר לקו הירוק לא ממש מתלהבות משטרי קנין פלסטינים. טפסים נעלמים. ועדות יהודיות מוצאות דופי בניירות פלסטינים. הסיכוי לזכות בדין קלוש, קלוש מאד.

את האדמה שנלקחה מהם לא יקבלו אפוא. מה שכן, יקבלו פיצוי. החוק מאפשר לבתי המשפט להורות על פיצוי כספי לאדם הטוען לבעלות על הקרקע או לחלופין על הענקת קרקע חלופית בקרבת מקום ובשווי דומה. כמה קרוב? נאמר באוגנדה. אגב, נחשו מי ישלם את הפיצויים ומי יעניק את הקרקע החלופית? ניחשתם שאתם? ניחשתם נכון.