הזכות לזכור והזכות לשכוח

התפרסם בידיעות אחרונות ב7.2.12

בית המשפט לעינייני משפחה של מחוז תל אביב קבע כי זכותו של ילד מאומץ לדעת את זהותו היא זכות קיומית שיש לעגנה בחוק וכי היא גוברת על זכות ההורים לפרטיות.  הקביעה נעשתה במענה לפנייה של גבר בן 42 שאומץ בהיותו בן חצי שנה. מאז בגר, אין הוא מוצא מנוח לנפשו. פסק הדין של  השופטת אסתר ז'יטניצקי-רקובר מעלה שאלות אתיות ופסיכולוגיות מורכבות. מחד גיסא אי אפשר שלא לחוש אמפתיה כלפי הילד המאומץ. התביעה שלו, כך נראה, לא נועדה להפיק טובות הנאה מהוריו הביולוגיים. כל שהוא מבקש הוא לדעת מי הוא. השופטת כותבת בפסק הדין כי "חובה לספק מידע מהותי כל כך עבור הילד, כדי שתהיה לו אחיזה בעולם."  לעותר הורים מאמצים אוהבים וחמים. כיוון שאומץ כתינוק, אין לו זיכרונות כלשהם מעולמו הקודם. אבל עצם הידיעה שבטרם מצא את מקומו בעולם המשפחתי, שבו הוא חי כיום, היה בנמצא עולם אחר שעליו אין לו כל ידיעה מערערת את כל נקודות האחיזה הרבות שלו בעולם והופכת אותו למי שאין לו "אחיזה בעולם". מוסיף דעת מוסיף אפוא מכאוב. לולא סופר לילד המאומץ כי הוריו אינם הוריו הביולוגיים (ובהנחה שאין מדובר בילד המשתייך לקבוצה גזעית ניתנת לזיהוי השונה מזו של הוריו המאמצים), היה עולמו הנפשי בטוח ושלו לחלוטין. אלא שהחיים הרגשיים שלנו מתנהלים לא פעם בעולם שונה בתכלית מן העולם "האמתי." מלבד זהותם של הורינו הביולוגיים, יש עוד הרבה מידע שיכול היה לערער מאד את עולמנו לו הגיע אלינו: למשל הורים שלא רצו בנו וניסו לשווא להפיל את הולד, הורים שניסו ללא הצלחה למסור אותנו לאימוץ. לא תמיד מעידה ראשית הדבר על אחריתו. לעתים התגברו ההורים על המשבר וגדלו את הילד הלא רצוי באהבה ובמסירות. האם טוב לספר את "האמת", כאשר הסיפור מערער את כל עולמך? אינני יודע.

השאלות אינן נגמרות כאן. נסיבות האימוץ הן תמיד בעייתיות מאד וכואבות לילד המאומץ. מלבד במקרים חריגים (כמו מלחמה או אסון טבע), הורים מוסרים את ילדם לאימוץ משום שאינם רוצים בו. לעתים הם אינם רוצים בו משום שאין להם היכולת והאמצעים לגדל אותו כראוי. לעתים הסיבות קשות יותר לבליעה על ידי הילד—ההורים אינם רוצים בילד משום שהוא פרי יחסים לא רצויים (אונס, גילוי עריות, בעילת קטינה, הריון של זונה מלקוח), או משום שיחסיהם נקלעו למשבר דווקא בשל ההיריון או הלידה. לעתים הילד מאוס בעיניהם (הוא מרבה מידי לבכות, הוא מעוות, הוא נכה, הוא מכוער). הדינמיקה של חיפוש ההורה הביולוגי כוללת בתוכה כמעט בהכרח איזו האשמה, איזו תביעה להתנצלות, להסבר: מה לא היה בסדר בי? מה גרם לכם להפקיר עצם מעצמותיכם ובשר מבשרכם לידי זרים? לא כל אחד יכול לעמוד בשאלות הללו ובתביעה הזאת. תהייה זו טעות לראות באם גורם חזק הממאן לסייע לילדה למצוא אחיזה בעולם מתוך אנוכיות (ורצון לשמור על פרטיות). לעתים קרובות היא גורם חלש ומעורער, אכול רגשי אשמה ובושה, שהמפגש עם הצאצא שנמסר לידיהם של אחרים עלול למוטט אותו. מוסד האימוץ נוצר כדי שאימהות חלשות תוכלנה להמשיך בחייהן מבלי להתמודד עם קשיים שהם מעבר ליכולתן. שתי החולשות הללו—של הילד המבקש לתת לסיפורו התחלה שהוא מסוגל להבין, ושל ההורים הביולוגיים המתקשים להתמודד עם עברם—אנושיות מאד. איזו מהן גוברת על האחרת? שוב אינני יודע.

1 reply »

  1. לילדים מאומצים יש יתרון שלא יסולא בפז ביחסיהם עם הוריהם: קשים ומרים ככל שיהיו החיים, הם לא יכולים להאשים את הוריהם על שכפו אותם עליהם. אולי יש בכך נחמה? גם אני לא יודעת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s