רגע אחד שקט בבקשה

התעוררתי בשעה מוקדמת. מבעד לחלון אפשר היה לשמוע ציוץ ציפורים. אני לא שותף להתפעלות מיכולותיהם המוזיקליות של בעלי הכנף, אבל מוחי אותת הפתעה. מזמן לא שמעתי את הצלילים האלה. התנועות היומיומיות שלי בבית השמיעו  פתאום קולות רכים שאינם מגיעים לאוזניי בדרך כלל. מנעדים שנותרים סמויים מן האוזן צצו מחדש, שמות תואר שיצאו מכלל שימוש זפזפו בראשי: איוושות, רחשים, המיות, משקים. מי משתמש בכלל במילים הללו? איוושה היא איוושה בלב, משק הוא לכל היותר משק כנפי ההיסטוריה, ההמיה נותרה בשימוש בקרב יונים בלבד. כלומר ישנה נפש היהודי ההומייה, אבל קולה החלוש אינו נשמע בין געיות ההמנון הרמות. רגל יחפה הפוסעת על מרצפת מייצרת  קול שאיננו שומעים בדרך כלל. רהיטי הבית משמיעים חריקות עדינות כאשר הם מתכווצים ומתרחבים. ענפי העץ שמחוץ לחלוני, העלים—כל אלה נותרו כמובן בחוויית ה"צימר" הישראלית, ליד הג'קוזי ושבע הגבינות של ארוחת הבוקר—אבל בעיר קולם נדם. אנחנו חשופים לעוצמות של רעש שמעלימות מאתנו גווני גוונים ופרטי פרטים. הרעש המתמיד, המגיע בתערובות משונות וקשות להבחנה (מוזיקה וצלילי תנועת המכוניות, מילים המיועדות אלינו ומילים של אחרים המגיעות לאוזנינו) דורש בעת ובעונה אחת גם יכולת ריכוז וגם יכולת היאטמות. מה "חשוב" בתוך הבליל הזה ומה "לא חשב"? כלומר, מה חשוב לנו ומה לא חשוב לנו? אנחנו נדרשים להטות אוזן ובה בעת לאטום אוזניים. ללא שני אלה לא ייתכן קשב מודרני.

והרעש הפיזי שבו אנחנו חיים הוא כאין וכאפס אל מול הרעש המנטלי. אני מביט בהשתאות על תלמידיי בזמן הרצאותיי. הם יושבים שם עם מחשבי הלפטופ שלהם ועם מכשירי האייפון שלהם, מקשיבים-לא מקשיבים, נתונים בחלוקת קשב מתמדת. החוויה של "להיות שם",  כלומר להיות רק שם, אינה קיימת עוד. גם כאשר הדברים שאני אומר מעניינים אותם, אפילו כאשר הם מרגשים אותם, אין הם מסוגלים להתעלם ממבול הגירויים הנוחת עליהם מן המסך—הודעות, מסרים, תמונות צצות ונעלמות, אייקונים שמפתה ללחוץ עליהם. הם שומעים, אבל תוך מאמץ להפריד בין העיקר (באותו רגע—המכתב שהגיע מחבר) לבין המילים המגיעות מן הקתדרה. ספק מאזינים ספק לא מאזינים, המילים נקלטות ומועברות למעין השהייה מנטלית. כאשר גמרו לקרוא, המילים מועלות מחדש, מעובדות מחדש. בינתיים נאמרו כמובן עוד מילים. אנחנו חיים בעולם של השהיות וחזרות לאחור—pause וrewind מתמידים.

הפרעת הקשב התרבותית שלנו היא כנראה בלתי הפיכה. המרחב הציבורי מזדהם והולך בגירויים שבעבר היו בלתי נתפסים, בכל המובנים. גרוע מזה, המרחב הציבורי קיבל היתר לפלוש פנימה. סטיב ג'ובס הפך את העולם—העולם שלו–לנוכח בכל מקום ובכל אתר ובכל רגע, לעור שני, עול מנטלי שאי אפשר להסיר גם לרגע. רוב בני האדם אינם מכבים לעולם את מכשיר האייפון שלהם. גם בשנתם הם שומעים את ההמיות והאיוושות של מסרים והודעות, שאמנם אינם מעירים אותם מתרדמתם, אבל הנרשמים, בהשהייה, ועוכרים את מנוחתם של השכנים ואת מנוחתנו.

בתוך הרעש הגדול הזה קיימת תחרות על תשומת הלב, הרמת קול מתמדת שנועדה למשוך אותנו אל הקול הרם ביותר. כמו בשוק בימים עברו, הרוכלים השונים במרחב הציבורי—שנעשה כולו שוק של קונים ומוכרים– צועקים ומזמרים, מכריזים על מרכולתם פשוט כדי שנשים אליהם את ליבנו. אנחנו שומעים אותם. איננו יכולים שלא לשמוע. מעת לעת בא לנו ללחוש, "רגע אחד שקט בבקשה". אבל מי שומע? נסו לצעוק.