פורסם בידיעות אחרונות 21.2.12
אמריקה היא הארץ המובטחת. נכון, אין כמו הארץ. בטח. אבל עזבו אתכם רגע מציונות, הארץ המובטחת שלנו היא ארצות הברית של אמריקה. היא קן תפילותינו הנידחות, מושא כיסופינו. לאמריקנים יש כל מה שאנחנו חושקים בו: פאסט פוד אמריקני, טלוויזיה אמריקנית, כסף אמריקני, פופ אמריקני, הוליווד ולאס ווגאס, הרווארד והמארינס—משהו לכל אחד. הכול באמריקה לטעמנו: גדול, מגניב, מלא מעצמו. הכול נו, אמריקני. אנחנו במזרח וליבנו בפאתיי מערב. אין ספק–האמריקנים "תפסו אמריקה". אבל אמריקה הזאת, שאנחנו אוהבים כל כך לאהוב (בין היתר משום שהיא כל כך אוהבת אותנו) בצרות גדולות מאד. והצרות האלה, כמו אצלנו, הן לא בתכנה; הן בהארד-דרייב. משהו לא עובד שם במקום שבו בעיות נפתרות—בפוליטיקה. שנים רבות הייתה הדמוקרטיה האמריקנית מושא לקנאה והערצה. לאמריקנים אולי לא היו אינטלקטואלים גדולים, אבל היו להם אנשים שיודעים לקבל החלטות ולתקן את מה שדורש תיקון. מספרים שהשופט העליון אוליבר וונדל הולמס אמר על הנשיא רוזוולט—אולי לא אינטלקט מן השורה הראשונה, אבל בהחלט אופי מן השורה הראשונה. באמריקה שתי הקביעות הן מחמאה. פוליטיקאי צריך לדעת לזהות בעיות ולפתור אותן. מעת לעת דברים משתבשים. זו דרכו של עולם. שליחי הציבור יודעים לזהות אותם ולתקן. בית הנבחרים האמריקני ובית המשפט האמריקני והנשיאות—כולם ידעו לפעול מתוך איזה פרגמטיזם בריא, מתוך ראיית עולם מפוכחת שאינה נגררת אחרי אידיאולוגיות וחלומות בהקיץ כמו באירופה ובעולם השלישי. שתי רגליו של הפוליטיקאי האמריקני נטועות בקרקע המציאות. ההמון יכול למלא את כרסו במזון מהיר, להתמכר לטמטמת תוכניות הריאליטי ולהוקיר את רגליו מן הקלפיות. הנבחרים אמורים לדעת לזהות בעיות ולפתור אותן. זה לא אומר שכול נבחרי הציבור בארה"ב היו תמיד גאונים—רבים היו עפרונות קהים למדיי; זה לא אומר שכולם היו ישרים והגונים—השחיתות הפוליטית באמריקה היא חלק מקובל מכללי המשחק; זה לא אומר שכולם באמת האמינו בערכי החוקה המקודשים—יש באמריקה לא מעט גזענים ושוביניסטים היודעים לדקלם את החוקה. אבל המערכת ידעה לאזן את עצמה ולהתחדש, לזהות משברים ולתת להם מענה. היעילות הזאת של הפוליטיקה האמריקנית הייתה סוד גדולתה של ארה"ב במאה העשרים. דומה שמשהו השתבש במנגנון הזה. האותות מבשרים רע. טעויות קשות, משברים חמורים ומערכת שאיבדה את היכולת להביט למציאות בעיניים. הבחירה בג'ורג' וו. בוש ובחבורת האידיאולוגים הניאו-קונסרבטיביים שלו הכניסה ללב מנגנון קבלת ההחלטות האמריקני אנשים הפועלים על פי משאלות לב והשקפת עולם המרחפים גבוה מעל לקרקע המציאות. השעבוד המנטלי לדת השוק החופשי הביא לחוסר יכולת לתקן את האמנה הכלכלית-חברתית אפילו אל מול קריסה נוראה של המערכת הפיננסית, קריסה שחשפה את הציניות, את החמדנות ואת האגואיזם של נביאי כלכלת השוק וכוהניה. על אף הפופולאריות העצומה שממנה נהנה עם בחירתו, ברק אובאמה לא הצליח לתקן דבר במערכת הפנימית האמריקנית. הוא מימן את החזירות של ברוני הממון מכיסם של בוחריו ובמקום לקצץ בכוחם אפשר להם להמשיך להזרים מיליארדים לכיסיהם על חשבון משלם המיסים. ואם במחנה הדמוקרטי שוררים פחד וחולשה, במחנה האחר אבד הקשר למציאות. צפייה במתמודדים הרפובליקנים מעוררת חלחלה. שום זכר לפרגמטיזם, לראייה מפוכחת של המציאות לא ניכר שם. המועמדים מתחרים זה בזה בהפרחת סיסמאות קיצוניות יותר ויותר, בהבטחות שאין סיכוי, ולו גם קלוש, לעמוד בהן, בהצהרות נאמנות לאידיאולוגיה שאינה מבוססת על ניתוח הנתונים, בהתחייבויות לפעילות עתידית שאם תתממש תביא לקטסטרופה. אם זה מזכיר לכם משהו, זה לא מקרה. השלהבת משתוללת בארזים.
הבלוג של אביעד קליינברג 
לא הבנתי למה זו בעיה בחומרה ולא בתוכנה. אתה חושב שהאשם הוא בשיטה הדו מפלגתית? כי לא זה מה שכתבת כאן.
מעבר לזה, לא בטוח שבעוד מאה שנה בוש והפלישה שלו לעיראק ייראו יותר סהרוריים מניקסון בזמן מלחמת וייטנאם.
אהבתיאהבתי
הבעיה היא באובדן המחוייבות האמריקנית הבסיסית לפרגמטיזם, מה שהיה תמיד הבסיס לתפיסת העולם וגם למדיניות האמריקנייות. יתרה מזאת הימין האמריקני היה מייצג מובהק של תפעסות ריאלפוליטיות. המירוץ הנוכחי מבטא נטישה מבהילה של העקרונות האלה. מנגד חוסר היכולת של שני הצדדים להתמודד באמת עם המשבר הכלכלי מסיבות אידיאולוגיות מעיד שהבעיה אינה רק בתחום מדיניות החוץ.
אהבתיאהבתי
נחוצה לנו פרספקטיבה של כמה עשורים כדי להבין את הקשר שבין הגלריה העלובה של המתמודדים בפריימריס של הרפובליקנים (לא רק השתא) לבין מצבה של אמריקה בכללותה. בתת-יבשת זו אצורים כוחות טמירים המשיבים אותה שוב ושוב לדרך של מתינות ופרגמטיות, לאחר הרפתקאות הזויות.
בשנות השבעים מקובל היה להספיד את אמריקה ולסכם את דעיכתה כעניין גמור וסופי; קארטר אף אמר לציבור – ושמא גם בשל כך הפסיד בבחירות ב-80' לרייגן? – כי על האמריקאים להבין את מגבלות ארצם ואת ירידת כוחה. אבל קארטר אמר זאת ממקום אידאולוגי ולא פרגמטי, וידוע כנשיא כושל בעיקר על שום גישתו הלא-פרגמטית בתחום יחסי החוץ. "פתאום" אמריקה של שנות השמונים והתשעים – אשר הותירה הרחק מאחור את יפן שרק נדמתה כמתעצמת – 'שבה לעצמה' וכיום שוב מסתמנת התאוששות שלאחר דעיכה קצרה בתקופת בוש הבן. אולי הבעיה היא בנראטיב הזה של דעיכה ושגשוג. אולי אלה הם "רעשים" במסגרת ארוכת שנים של עליונות. אין ספק כי אנו חוזים במערכת רב לאומית של שחקנים כלכליים, פוליטיים וצבאיים. איננו חיים עוד באותו עולם דו-קוטבי של המחצית הקצרה של המאה העשרים הקצרה (1919-1989).
אהבתיאהבתי
One thing was missing in this article. The very basic hatred for "people who are not like us" in the U.S.
It is no secret for anyone who lives in the U.S. (I do) that the Republicans are not the most enlightened when it comes to racism.
So here we have a black president, who they believe was not born in the U.S., is a Muslim, and basically serves a s a spy for Iran while pretending to be the President of the U.S.
At the same time, they pretend to be the holiest of holy, God fearing Christians, who on one side hate Mormons, and the other side marry their mistresses and open a half million dollar account for them at Tiffany…
That is why things are screwed up in the U.S.
But after all, don't forget that WE THE PEOPLE are the ones running the show, and we will.
אהבתיאהבתי