מחשבות אגב המתנה למכונת הכביסה

במכונת הכביסה שלי יש צוהר עגול. לא פעם אני מוצא את עצמי מרותק על ידי מה שנשקף ממנו.

אין חשוב ולא חשוב בתוך המכונה שלי. תחתונים וגרביים ישנים סובבים כשווים בין שווים עם חולצות יקרות ומכנסיים שזה עתה נקנו. אהוב ולא אהוב, עליון ותחתון, גס ועדין. במעגל כולם שווים.

אין למעלה ולמטה במכונת הכביסה שלי. אין ימין ושמאל. יש תנועה מחזורית. אקראיות.

לכאורה הדברים חשופים לעין. אבל בעצם רק חלקם נראה. אני רואה רק את מה שהושלך באותו רגע, מכוח התנועה הסיבובית, אל מול הצוהר העגול.

ומה קורה במקומות הבלתי נראים? אפשר לנחש כמובן. הצוהר חושף מדגם מייצג של הכביסה. שאר הכביסה מתנהגת בדיוק באותה צורה. אנחנו מניחים את זה על הרבה דברים. המדגמים חייבים לייצג, שאם לא כן הלא צפוי יבלע את הצפוי, כמפלצת הקדמונית הבולעת מדי חודש בחודשו את הירח.

אבל מה אם אנחנו טועים? מה אם, כמו במכניקת הקוונטים, לעינו של הצופה כוח משנה מציאות? מה אם הכביסה שאינה נחשפת למבט עינינו מתנהגת בדרכים שונות רדיקלית מזו שאנחנו רואים?

ואולי הכבסים שאינם נראים לנו אינם נעים במעגל, אלא בניגוד לכל שכל ישר וניסיון, בטורים. הלבנים מחליפים לשברירי שנייה צבעים ונעשים כחול זוהר וורוד שערורייתי. המכנסיים נקרעים לרגע לגזרי גזרים ומתאחדים מחדש רק כאשר העין מביטה בהם. זה נמשך שברירי שניות, אבל הנסתר מן העין מבטא עולם שלם שונה בתכלית, עולם שאינו מתקיים ברצפים, אלא הוא לובש צורה ופושט צורה בכל רגע ורגע. בשברי הרגע שבהם אנחנו מעפעפים, העולם חוזר לתוהו ובוהו, בז לניוטון, קורא דרור לכוחות האופל הממתינים בסבלנות שנעלים עין.

אנחנו מנסים לא לעפעף. לשווא. המבט הוא כמו המפגש האקראי עם המפקד בבסיס טירונים. הבלגן האנושי מסתדר פתאום בשלשות. חניך תורן צועק "הקשב!" ומכריז בהכנעה על סדר שלא היה שם רגע קודם ויעלם בשנייה שבה יפנה המפקד את גבו.

ומה בדבר מה שאינו נראה לעין, אבל נשמע לאוזן? איזה קולות אתה משמיע, כאשר כוח עליון מסובב אותך ומשליך אותך בעוצמה על אחרים שמה לך ולהם? אתה חסר אונים אולי, נידון להסתובב בתוף המשותף, להישטף במשברי הזמן. אבל מקרבך בוקעים לא פעם קולות של פרשנות בלתי מודעת, משא דומה ללא מילים: קולות הי ותאנייה, קולות המיה רכים, קולות תרועה רמה, קולות של ניצחון כוזב ותבוסת אמת.

ומה בדבר חוש המישוש? קור וחום, צפיפות, סחרחורת, אובדן היכולת להבחין בין עצמי ללא עצמי; עור משותף, שטוף. וטעם? בלי ספק בחילה. קשה לומר מה מעבר לזה. טעם הדברים לעולם אינו נידון, כאשר הוא ממאן להסתדר בריבוע הקדוש של מר ומלוח, חמוץ ומתוק.  מה הטעם? ואיזה טעם יש לחומרי הניקוי והריכוך? ומה בדבר הריח, זה העדין שבחושים? המכונה כמוה כתנועות הזמן. הכימיקלים הממלאים אותה מוחקים, ממש כשטף חומצותיה של העת, את כל מה שנושא בחובו את העבר, את זכר המגע והאינטימיות.  הניקיון הוא הדברת הזיכרון. איך מרגישים את המחיקה ברגע התרחשותה? איך, כאשר מפרקים את התהליך לשברי שניותיו, עולמות שנבנו בדי עמל נהרסים כהרף עין? ריחות גוף וטבע, צחנה וניחוחות–הכול נמחק ולא נותר אלא ריח המחיקון.

הכבסים סובבים בתוך מי סבון מלוכלכים, אחר כך בתוך מים נקיים, לפחות בעיני המתבונן.  אחר כך הכול רועד ונעצר. המנורה הירוקה מודיעה למתבונן שניתן לפתוח את הדלת. אני פותח אותה. הכול בתוך התוף דבוק בבהלה לדפנות. יבש.