"שקיעת הטיטניק" מאת המשורר הגרמני הגדול הנס מגנוס אנצנסברגר הוא מספרי השירה האהובים עלי. זהו מחזור שירים שכולו סובב סביב המטאפורה הגדולה של המאה העשרים—טביעתה, בהפלגת הבתולין, של הספינה שעל פי המסורת הוכרז עליה כי אפילו אלוהים לא יוכל להטביעה. מהי היסטוריה ומהי ספרות?, שואל אנצנסברגר. מדוע משקרים המשוררים ומדוע הפילוסופיה טובעת בחרא אינטלקטואלי? מהי אמנות ומדוע מבקרי האמנות כופים עליה פרשנות המוציאה את הרוח ממפרשיה? מה פשר מעשינו, מחשבותינו, פשעינו ומעשי החסד שלנו באניה הטובעת הזאת שהיא חיינו? איך מגשרים על הפער שבין הביטחון העיוור בנאורות ובמדע לבין סטירות הלחי שמנחיתים כוחות האופל האנושיים על חלומות התבונה? מדוע לעולם איננו מצליחים לקרוא בזמן את כתובות האזהרה הנוראות המכסות את כתלינו?
מדוע אנחנו רואים את הכול מלבד את הסכין התקועה בגבנו?, שואל המשורר באחד משיריו. אנצנסברגר מציע לחלק מן השאלות הללו תשובות שנונות ועמוקות. שאלות אחרות נותרות ללא מענה. אבל הכשל במתן הסבר הוא לא פעם עמוק מכל תשובה אפשרית. ההודאה הפתאומית בכישלון התבונה, מותירה פצע פעור, כמו כל שירה גדולה.
השיר "המזמור החמישי" מתאר מהפכן המנסה לשכנע את נוסעיה העניים של הטיטניק להשתלט על סירות ההצלה, תוך הפרת הכללים שקבעו אלה המציבים אותם תמיד בסוף התור. הוא נכשל. זהו שיר על הפער בין חלומות ואופני ביטוי. שיר המוקדש ללוחמי צדק הנדהמים שוב ושוב מאדישותם של אלה שלמענם-לכאורה הם נלחמים. התרגום שלפניכם הוא גירסה מתוקנת של תרגום שמעון לוי למחזור (שראה אור ב"ספרית פועלים" בשנת 1986).
מזמור חמישי
"תשדדו מה שנשדד מכם!
תיקחו סוף סוף מה ששייך לכם", קרא,
קופא, המעיל קטן עליו,
שערותיו משולהבות מתחת למנופים,
והוא קרא: "אני אחד מכם.
למה עוד אתם מחכים? זה
הזמן! שברו את המחיצות,
תזרקו את החלאות למים,
עם המזוודות, הכלבים ומלחכי הפנכה שלהם,
עם הנשים וגם עם הילדים,
באלימות, עם סכינים, בידיים חשופות!"
והוא הראה להם את הסכין,
ואת היד החשופה הראה להם.
אבל נוסעי סיפוני הביניים—
הם היו מהגרים—עמדו שם
בחשיכה, בכובעים מוסרים
והקשיבו לו.
"מתי סוף סוף תרצו להתנקם
אם לא עכשיו–או שאתם לא יכולים לראות דם
מלבד דם ילדיכם ודמכם?"
והוא שרט את פניו
וחתך את ידיו
והראה להם את דמו.
אבל אנשי סיפוני הביניים
הקשיבו לו ושתקו.
לא בגלל שהוא לא דיבר ליטאית
(הוא לא דיבר ליטאית)
לא בגלל שהם היו שיכורים
(בקבוקיהם המיושנים
העטופים במטפחות גסות
התרוקנו כבר מזמן),
לא בגלל שהם היו רעבים
(הם גם היו רעבים):
זה לא היה זה. לא
היה כל כך קל להסביר את זה.
הם הבינו היטב מה הוא אמר,
אבל אותו הם לא הבינו.
המילים שלו לא היו המילים שלהם.
הם היו אכולים חרדות אחרות
משלו, ותקוות אחרות.
הם עמדו שם בסבלנות,
עם גרזניהם ועם מחרוזות התפילה שלהם,
עם ילדיהם חולי הרככת
ליד המחיצות; פינו לו מקום,
האזינו לו, ביראת כבוד,
וחיכו. עד שטבעו.
הבלוג של אביעד קליינברג 
מהפכנים שקוראים לאחרים לשדוד "תשדדו מה שנשדד מכם!" , מהפכנים אשר קוראים לאחרים לפעול באלימות : "באלימות, עם סכינים, בידיים חשופות" אלו לא מהפכנים אלא טרוריסטים.
מהפכה נולדת מתוך האנשים ולא מתוך אדם אחד שמאמין שצריך לעשות מהפכה אלימה.
מהפכות לא מצליחות כאשר הם מתחילות מבחוץ המהפכות הגדולות והמצליחות נעשו מבפנים ונעשו בקצב הנכון ובדרך הראויה.
כל אדם שיבוא עם סכין בין השניים ואם שנאה ואלימות , הפחדות , איומים אל אחרים לא יוכל לעשות מהפכה אפילו אם נראה שהיא 'צודקת' .
אהבתיאהבתי
כמה נכון ורלוונטי. אנחנו מגדירים מהפכות לאחר שהן קורות. קורה משהו, הוא נראה שולי, לא רלוונטי, מקומי, ודברים מתגלגלים, בהפתעה תמיד, ולאחר מכן אומרים "זאת הייתה מהפכה". לא פעם הדברים מתגלגלים בכיוונים מפתיעים, רעים, שונים, משונים.
כנראה שצריך להיות שקועים ברע עמוק מאוד והרבה זמן כדי שיוצת ניצוץ התבערה. אצלנו מדברים על אירן וגרעין ועל הפלסטינים וכו'. אבל האם אי-אפשר לדמיין מהפכה לאחר רעידת אדמה פיזית, כשהממשלה נכשלת בטיפול, למשל? ראו את מה שהתחיל בקוטג' ועתיד להידלק שוב, בוודאי אחרת, בוודאי על רקע עילה שקשה לשער אותה כעת.
אהבתיאהבתי
האם ברור לך שזה שיר ולא פמפלט פוליטי? אנצנסברגר מבין את נוסעי סיפוני הביניים. הוא מציג הן את הלהט המהפכני ואת את הקלישאות המלוות אותו והחוסמות את הסיכוי לפעולה.
אהבתיאהבתי
"הם היו אכולים חרדות אחרות משלו, ותקוות אחרות".
שוק המציאות, חלומות התבונה – בסופו של יום אדם קרוב אצל עצמו, אצל עולמו הפנימי ומונע מהמסלאו הסובייקטיבי שלו שהוא לצערנו גדול וחזק יותר מכל תבונה, תובנה והבנה.
משכך, נורות האזהרה נצפות ככאלו באופן חלקי וסובייקטיבי אצל חלק מסוים בעוד אצל האחרים החרדות אחרות משלו….
אהבתיאהבתי
השיר הזה מזכיר לי אינטלקטואלים מהפכניים מקצועיים ברוסיה של המאה ה-19, או ביפן במאה ה-20, שהגיעו להטיף בכפרים את תורת מרקס. והאיכרים בכלל לא הבינו על מה הם מדברים, ובמקרה הרוסי לפחות הסגירו אותם לרשויות. מה שיפה בשיר, הוא שהמחבר ביטא יפה את העובדה שלאותם עניים יש חלומות ותקוות משלהם. ההתנשאות המהפכנית, ברוח תורת ה"תודעה הכוזבת", גורסת כי המהפכן יודע מה טוב להמוני העם יותר טוב מהם, וזה לרוב פשוט לא מצליח. כדי שמהפכה עממית תצליח, המהפכן בדרך כלל צריך לעשות אחת משתיים: או להתחבר למשהו אמיתי שנוגע להמוני העם (כמו חלוקת האדמות לאיכרים ברוסיה), או לנצל מצב חירום שנוצר עקב התמרדות ספונטנית של ההמונים. לנין, למעשה, נקט בשתי הטקטיקות הללו. גם מאו.
הדבר העצוב הוא, שגם לאחר מהפכה, רוב אלו שהיו בסוף התור בהתחלה חוזרים לשם- לאחר שהמהפכנים מטביעים כמה וכמה מהם.
אהבתיאהבתי
מעניין שמה שמכשיל את המהפכות, הוא גם מה שגורם להן. אי היכולת להקשיב באמת.
יש דימוי נפלא שעולה במוחי כרגע… מהאמנות האינסולארית בימי הביניים – יצורי הכלאיים האגדיים שבולעים את עצמם…
אהבתיאהבתי
כמה נכון.
אהבתיאהבתי