לא זמין: שיר זמני של שמואל הנגיד

עוד שיר שאני אוהב מאד, מאת שמואל הנגיד. שמואל בן יוסף הלוי אבן נגרילה המכונה "הנגיד" (ראש היהודים) חי בספרד המוסלמית במאה ה11.  הוא החל את דרכו כתלמיד חכם וכסוחר. הגורל הפגיש אותו עם מלך גראנאדה והוא נעשה ראש שריו ושר צבאו—הגנרל היהודי היחיד מאז הקיץ הקץ על הריבונות היהודית במאה הראשונה ועד לעידן המודרני. רב ומשורר, תלמיד חכם ומחבר שירי יין וחשק; החביב עליי מבין שיריו הוא שיר קטן על הזמן החולף, מעין שיר יום הולדת.

אמרה: "שמח, בעבור הגיעך אל אלי שנים חמישים בעולמך." ולא ידעה,

כי אין חלוקה בעיני בין ימותיי אשר עברו ובינות ימי נוח אשר אשמעה.

אין לי בעולם לבד שעה אני בה, והיא תעמוד כרגע—ואחר כן כעב נסעה.

ברכת יום הולדת אפוא. ברכה משונה במקצת, שהרי הדוברת העלומה אינה אומרת לשמואל כי היא שמחה על הגיעו לגיל חמישים, אלא מציעה לו לשמוח. מדוע עליו לשמוח? היא אינה מסבירה. אולי משום שהצליח לנצח—ולו זמנית–את הזמן הקטלן המבקש לכלותנו. אולי משום שהגיע לגיל העצה על פי הרשימה המופיעה במסכת אבות: "בן שלושים לכוח;  בן ארבעים לבינה;  בן חמישים לעצה." הנה הגיע אפוא יועצו של המלך לגיל שבו תבונתו מקבלת מעמד חברתי על פי דין ולא לפנים משורתו. אבל שמואל אינו מתרשם מן האיחול. הוא יודע שהדוברת מעניקה לו מחמאה על הגיעו לגיל העצה. אבל היא "לא ידעה",  שאין לחלוף הזמן משמעות רבה בעיניו. הזמן שעבר–שנה אחת, חמישים, אלף–איננו עוד. אין הבדל מבחינתו , הוא אומר,  בין השנה שעברה לבין שנותיו של נוח, לפני עידן ועידנים. דומה שהבחירה בנוח אינה מקרית. הקביעה כי "נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו " מחלצת מחז"ל אמירה רלטיביסטית נדירה: צדיקותו של נוח אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא תלוית הקשר. לו חי בדור אחר, היה מעמדו המוסרי שונה, לטובה או לרעה, תלוי בעין המתבונן. יש אפוא משמעות לזמן. שום דבר אינו קבוע ויציב. המוניטין של נוח, הזיכרון ההיסטורי—שמואל שמע על נוח; מי יודע על מי לא שמע? מי יודע מי ישמע עליו, על שמואל, בחלוף הימים?– את הכול מכסה מבול השכחה, שנוח נחלץ ממנו רק כדי לשכוח מרצון בשתייה לשוכרה.

"אין לי בעולם לבד שעה אני בה". העבר איננו עוד; העתיד עוד איננו. השעה הזאת היא מדרס רגלנו בתוך מבול הזמן, התיבה, שבה אנחנו מצטופפים עם חוויותינו הטהורות והלא טהורות, כמו נוח עם בני ביתו ועם היצורים שהוא אוסף אליו לבל ייכחדו במי השכחה. אבל ההווה אינו משתהה; הוא חולף כעב נוסע. שמואל הותיר שריטה של יופי במשטח החלק של הזמן.