לונדון יכולה להפסיק לחכות

אני בלונדון, טיול בר מצווה עם אורי. העיר נחמדה ומזג האוויר טוב. לאורי יש טענות על הטעם המוזיקלי של האנגלים (לא מספיק מעודכן); לי יש טענות על המחירים (אני זה שמשלם אחרי הכול). אני יודע שאתם מצפים לסיכום הישראלי המקובל בשמאל, על כמה לונדון מבטאת איזו נורמליות וקוליות שחסרות בארצנו הקדושה והלבנטינית. הו, לו רק היינו לונדון או ברלין או פריז (או מוטב ניו יורק). אז זהו שלא בא לי לכתוב את הסיכום ההוא, שיש לו כידוע תאום ימני. התאום הימני מסתיים על פי רוב בהכרזה שלא משנה כמה חביבות למראה הן ערי הגויים, רחובותיהן מוצפים בדם יהודי ובכלל אין כמו הארץ. שלנו הכי טוב, הכי יפה, הכי יהודי (ההצהרה האחרונה נכונה, אגב). האמת היא שאין לי סכום. לא חייבים לסכם. חשוב מזה, לא חייבים לעבור מיד למה שהרומאים חובבי הדקדוק כינו הcomparativus, צורת ההשוואה. בצורה כזאת או אחרת כל דבר הוא יותר מ או פחות מ או בדיוק כמו. ישראלים משווים—יפה כמו הכינרת? ישר כמו ביבי? בדיוק כמו הקניון בעפולה? זה רק נראה בלתי נמנע. כמו שאימי נהגה לומר, כשטענתי שבמשפחות אחרות נוהגים אחרת (תוך תיאור מוטה של החירויות המופלגות הנהוגות בהן כלפיי הילדים): "הם זה הם ואנחנו זה אנחנו." העניין הוא לא להיות בדיוק כמו, או יותר, או פחות. העניין הוא להיות טובים מספיק—לא טובים מספיק לחופשה, אלא לחיים האמתיים, לכל אותם דברים המטרידים את המקומיים ושהתייר אדיש אליהם לחלוטין, כשהוא מסתובב ללא דאגה באזורים היפים והמוארים ביותר של העיר. העניין הוא להיות טובים מספיק בעינינו, כאשר אנחנו לא עסוקים בלתת לעצמנו הנחות מפליגות.

מה עוד? אם עוד בן אדם אחד יתחכם אתי על השיר "לונדון" של חנוך לוין וחווה אלברשטיין, אני אצרח. לא אכפת לי אם לונדון חיכתה לי או לא. אני פה. ותעזבו אותי עם הייאוש שנעשה יותר נוח. די. תמצאו בדיחה חדשה. אני יודע שאתם חושבים שהשיר שלך חנוך לוין יותר משעשע מהטקסט שלי, אבל לא חייבים להשוות. זהו. רצים לטייט גאלרי. אורי רוצה לדעת אם זה יותר או פחות גדול מהאגף החדש במוזיאון תל אביב החדש.