לפני כחודש הגיע לידי תרגום אחד מספריי לרומנית. זה היה רגע מרגש. ספריי תורגמו כבר לשפות האירופיות "הרגילות", אבל רומנית היא בכל זאת משהו אקזוטי יותר. כלומר יחסית. הקסימה אותי המחשבה שמישהו בבוקרשט טרח לתרגם את הספר ושעכשיו שלושת קוראיו בטימישוארה פוגשים באקראי את הרוכש היחיד בסיביו (קנה אבל טרם הספיק) והם משוחחים בכובד ראש על ההיסטוריון הישראלי אביעדסקו ועל רעיונותיו המעניינים על היסטוריה של ימה"ב. לא רק זה הקסים אותי. הכריכה הייתה בטעם שלו קראנו בגזענות "רומני" בנעורי בבאר שבע. במידע על המחבר הצלחתי להבין–בעזרת הלטינית, האיטלקית והצרפתית– שסיימתי את לימודי הדוקטורט במכון ללימודי התנ"ך בטורינו (!) ושאני מלמד נצרות באוניברסיטת ת"א, תחום שהיה אסור בישראל עד שנות השמונים. היו שם עוד חידושים מוזרים המבוססים על ליקוט לא זהיר במיוחד של מידע מן האינטרנט וגם תופעות מוזרות בהערות השוליים. על כל אלה מחלתי לרומנים מחילה גמורה ומלאה. העיקר להיות "בינלאומי". כמו שחקני הכדורגל בארצנו הקדושה, חשתי שאני חייב להגיע למעמד הנישא הזה של איש העולם הגדול. רומניה ביטאה את חציית הגבול הבלתי-נראה שבין ארה"ב ואירופה "הקלאסית" לבין שאר העולם. כסף אמנם אין בזה (בכל זאת מדובר בהיסטוריה), אבל הכבוד, הכבוד!
תחושת שמחה דומה הציפה אותי בימים האחרונים כשהבחנתי שבין קוראי הבלוג הזה יש קבוצה בינלאומית מפתיעה: כניסות מאיטליה (לא מעט), מארה"ב, מגרמניה, מצרפת, מהולנד, מספרד ואפילו–רגע של זחיחות דעת משכרת–מפרו. בתחילה עלה בדעתי הרעיון שמקבלי ההחלטות בכל הארצות הללו מינו מתרגמים שיעבירו להם את הגיגי החשובים על ענייני דיומא ודלילה. די מהר הבנתי שהרעיון הזה לא יכול לעלות על שום דעת אחרת. לתעלומת הבינלאומיות הבלוגית שלי יש כנראה הסבר אחר. אבל מהו? סטודנטים? דיפלומטים? סוכני מוסד משועממים? האקרים מפרדס חנה הנוטלים לעצמם זהויות פרואניות בדויות? אנשי כת נוצרית אוהבת יהודים המצחצחים את העברית שבפיהם באמצעות מציאת שגיאות וטעויות בבלוג שלי? מי אתם קוראי המיסתוריים אשר מעבר לים? השמיעו קול. צאו מן הארון.
הבלוג של אביעד קליינברג 
נפלא! קודם כל, ברכות על הבינלאומיות.
חוץ מזה, אגלה לך בסוד שגם אני אוהבת להציץ ולראות מי קורא את הבלוג שלי מעבר לים. יש לי קוראים ישראלים שיושבים בניכר ואותם אני כבר מזהה (אחת באירלנד, אחד בצ'כיה,שניים בגרמניה), אבל תמיד מעניין לראות שיש גם כניסות מארצות רחוקות, כמו שכתבת. כמה פעמים היו אפילו כניסות מארצות ערב, שזה בכלל משמח.
ואחרון חביב, כי אני חייבת, אתה כותב נפלא, וזו לא קלישאה 😉
אהבתיאהבתי
תודה אינגה. שימחת אותי מאד.
אהבתיאהבתי
זה באמת מאד מרגש. ברכותיי. גם לבלוג שלי נכנסים קוראים מכל מיני ארצות אקזוטיות מדי פעם, ותמיד תהיתי אם הם ישראלים, דוברי עברית או סתם אנשים שתועים פנימה.
אהבתיאהבתי
מצטער לאכזב…
אבל לפחות חלק מהכניסות "הגרמניות" הן למעשה אני, עובד בתל אביב אבל כתובת האיי.פי. של התאגיד יוצאת בגרמניה. 🙂
אהבתיאהבתי
לא מאוכזב. כל מבקר ברוך.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שכמוני, חלק מאותן כניסות שייכות לסטודנטים לשעבר אשר בשל מיקומם אין באפשרותם להתגנב להרצאות ועדיין מעוניינים לשמוע את הגיגייך (גם אם כל קשר בינהם להסטוריה של ימי הביניים הוא לעתים מקרי בהחלט, אך עדיין מעניין) ומי יודע, אולי חלקם אף בפרו.
אהבתיאהבתי
טלי,
ואיפה את נמצאת ומה את עושה?
אהבתיאהבתי
ניו יורק – כנראה אחת מאותן כניסות צפון אמריקאיות – ועדיין סטודנטית, רק לתואר שני, בניהול מוסדות תרבות ואמנות באונ' קולומביה. חג שמח.
אהבתיאהבתי
חג שמח טלי ובהצלחה.
אהבתיאהבתי
אותו כנ"ל כמו חן – כניסות ממני במהלך שבוע העבודה יירשמו מהולנד, שוויץ, או איזושהי ארץ אירופאית נחמדה אחרת, בשל סיבות עסקיות והכורח לנתק את הנוכחות הווירטואלית של החברה בה אני עובדת משורשיה הישראליים…
אהבתיאהבתי
לשבת בארון דווקא נוח. יש סדק צר שממנו רואים הכל… ואף אחד לא יודע שאתה שם אם אתה לא עושה תנועות מיותרות. רואה ואינו נראה. באיטליה מהחלון בקומה רביעית – כמו בסרטים של פליני נגיד, ישנה תצפית נפלאה על אנשים, בכל גיל וצבע – אישה תולה כביסה, גבר בחליפה מחוייטת מעשן מידי בוקר סיגריה כי אסור לו בבית, סטודנט מקשקש בקול עם חברתו, זוג ישישים מנקים את אדנית הגרניום מעלים יבשים, יפיפיה חטובה בהחלט יוצאת למרפסת בבגדים צמודים, כנראה להפגין את היקף המתניים. יכולתי רק על הבניין הזה לכתוב ספר ולהיות "קצת בינלאומית" גם כן. אולי אני כבר, בלי להיות סוכנת מוסד (ודווקא היה לי בתכנית פעם), או נוצריה חובבת יהודים (אצלי זה להיפך,אגב, מתוקף עיסוקי הנוכחי)… לא משעמם לי אף לא לרגע קט.
וכיף גדול לקרוא את הגיגיך גם ממרחק …
אהבתיאהבתי
אני סטודנט שלך לשעבר שגר כבר כמה שנים בברלין אבל עדיין נהנה לקרוא…
אהבתיאהבתי
תודה.
אהבתיאהבתי