קול התור נשמע בארצם

לונדון לעוד שעות אחדות. היום יום הראשון של הפסחא, אחד מן החשובים שבחגי הנוצרים. ישו נצלב ביום שישי. ביום ראשון–שלושה ימים אח"כ, לפי החישוב הנוצרי–הוא קם לתחייה. לא בדיוק שלושה ימים, אבל ישו אמר שלושה. היה צורך אפוא בקצת פרשנות יצירתית. אתם מכירים את זה (רבי יוסי הגלילי אומר – מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות?). מה שמפתיע במקצת, במיוחד בשביל מי שבא מן המדינה היהודית-דמוקרטית–הוא שהחיים נמשכים כרגיל. מי שרוצה הולך לכנסייה. מי שרוצה לא. לונדון לא מושבתת ולא משותקת. זה לא אומר שהיא מקום חומרי יותר ממקומות אחרים. זה רק אומר שהבריטים לא בעד לכפות רוחניות אחת על כולם.

היחידים שרוחניות מסוג מסוים נכפית עליהם פה הם התיירים שנפשם חפצה בתיירות. התיירים, לא משנה מאין הגיעו ובמה הם מאמינים, נוטלים חלק בפולחן אחד שהבריטים ארגנו בעבורם–התור. כיוון שזהו הטיול הראשון של אורי בבירת האימפריה הלכנו לכל האטרקציות המתבקשות לבן 13. אני זוכר במעורפל את המקומות: הלונדון דאנג'ן ומאדאם טוסו, הבריטיש מיוזיאום והנשיונל פורטרייט גאלרי, הטאואר, והלונדון איי (שהיא לגמרי עין רעה. אני שונא את מי שהמציא את השטות הזאת). היו כנראה עוד מקומות, אבל אני הדחקתי אותם. כל מה שאני זוכר הוא גבותיהם של אלה שהגיעו שנייה לפניי. עומדים חצי שעה; מתקדמים שני צעדים; עומדים; עומדים. אם אינך בן 13 (גיל שבו הידיעה שבקרוב תראה בובות של אנשים ערופי ראש ממלאת אותך באושר אין קץ) העמידה בתור היא הדבר הקרוב ביותר לחוויה מיסטית שתעבור (הפנייה בלשון זכר מתייחסת גם לנקבות). בתחילה אתה נתקף בחוסר סבלנות ומנסה לשחד את הילד ללכת לבריטיש ליבררי במקום. אתה מציע לו גלידה. סמים רכים, מינוי שנתי על בלייזר. הילד מודיע שתשכח מזה. אתה מתוסכל. אחר כך אתה מתמלא במרה שחורה פילוסופית ותוהה על טעם הקיום. אנוש כחציר ימיו, אתה ממלמל. כל שנותיו הוא מצפה למשהו לא ברור ובסוף הוא מת. זה לא ממש עמוק, יש להודות, אבל את חש את זה בעצמה גדולה. אחר כך אתה נזכר שיש לך גב והוא כואב–זה שלב גבוה מאד במהלך המיסטי, שאחריו מגיע האיחוד המיסטי. כבר מגיעים. יש רק טיפה תור. בשלב האחרון אתה נעלם ורק התור נותר. אתה אוהב את התור וחש אחדות רעיונית ורגשית אתו. אתה רוצה שהוא לא ייגמר לעולם. אז בדרך כלל מגיעים. כשמגיעים רואים המון בובות עם ראשים ערופים ואת בראד פיט בגודל טבעי (מתברר שהוא די גמד). הילד מאושר. אתה מייחל לתרדמת. אין תרדמת. תנוח בקבר. אחר כך עומדים בתור לקנות מחזיק מפתחות של מאדאם טוסו.

3 replies »

  1. הילד שלי בן שש וכישראלי שורשי הרעיון של עמידה בתור פוגע בנימי נפשו הצעירה. גם גדרות ומחסומים שניצבים בינו ובין מה-שלא-יהיה מצידו השני של התור נועדו כדי לקפוץ מעליהם, לזחול מתחתיהם או אפילו להפיל אותם. אז הנה עוד נדבך להרהוריך: תמיד יש מישהו שעוד מקנא בך על מזלך הטוב.

    אהבתי

    • כן, עברתי גם את השלב הזה. זכור שבהורות אנחנו עובדים בשיטת האקומולציה. אין הטירוף של גיל שנתיים מבטל את הטירוף של גיל שש ואין הטירוף השישוני מבטל את הטירוף התלתעשרוני. שנה שנה וטירופיה. תחזיק מעמד.

      אהבתי

  2. די מזכיר את החוויה שלי כשהגעתי בפעם הראשונה למדאם טוסו. האמת שאהבתי את המוזיאון עצמו, אבל העמידה בתור האינסופי הזה שיגעה אותי עד אין קץ. הייתי בלא מעט ארצות ואטרקציות תיירותיות בכמה יבשות, והמקום היחיד שראיתי בו תור מפלצתי כזה היה מלכודת תיירים נוספת- מכרות המלח בפולין.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s