כולם להרגיש עצובים!

במדינת ישראל רגשות הם לא עניין פרטי. כולנו אמורים להרגיש ביחד. למשל עכשיו, לקראת יום הזיכרון. לא די בכך שזהו יום אבל לאומי. לא די בכך ששידורי הרדיו והטלוויזיה והעיתונים מוקדשים כולם לאבל. לא די בכך שהדגלים בחצי התורן ובכל בית ספר מתקיימים טקסים וברחבי הארץ נשמעת צפירה. צריך להבהיר לנו מה להרגיש: עכשיו כולנו מרכינים ראש. עכשיו כולנו עצובים. עכשיו כולנו מתגעגעים. בישראל, התקשורת משמשת כמכונת צחוק-בכי. פה לא סומכים על הצופים שיצחקו בזמן הנכון או שיבכו בזמן הנכון. צריך לומר להם: עכשיו לבכות. ביחד. אין "לצחוק ולדמע" הלאומיים כל קשר לזיכרון הנובע מן הלב. אין לכך אפילו קשר לרגש אמתי. בעבור אזרחים רבים היום הזה הוא אכן יום עצוב—בין משום שנתקלו בשכול באופן אישי ובין משום שהם מצטערים באמת על החיים שאבדו. אחרים חשים אדישות. אבל הרגש הלאומי אינו קשור לאף אחת משתי הקבוצות הללו. משהו בתרבות הלאומית שלנו חושש שאם לא יינתנו לנו אינסוף סימנים מלמעלה אנחנו עלולים חלילה לא לקחת חלק בחוויה המשותפת, להוציא את עצמנו מן הכלל, כמו הרשע מן ההגדה, ובכך לכפור בעיקר. ומהו העיקר? העיקר הוא שכולנו יחד. הדרך שבה החברה הישראלית מעבדת רגשות מזכירה אותה תופעה ייחודית לנו—השירה בציבור הישראלית. אין מדובר פשוט באנשים השרים יחד. שירה כזאת יש גם במקומות אחרים. בישראל זהו מפגן מיוזע של אחדות תחרותית. הקהל צווח-מזייף בגרון מלא את השירים, בניצוחם התמיד-נלהב-מידי של המעודדים המקצועיים. השירה בציבור הישראלית  נוטה להיות מהירה מידי (כל אחד רוצה להראות לפני כל האחרים שהוא יודע לשיר גם את השורה הבאה), קולנית מידי (עוצמת הקול מבטאת את גודל המחויבות לשירה המשותפת), חסרת ניואנסים—הכול מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, לקצב ולמנעד שמתאימים לכולם. אין בשירה בציבור הישראלית כל כבוד למוזיקה. המוזיקה אינה חשובה, המילים אינן חשובות ואיכות השירה הנוצרת אינה חשובה. העיקר הוא ההתגודדות הקולית תחת קורת הגג המשותפת. אנחנו שרים ביחד. אנחנו עם אחד. כוחנו באחדותנו. השיטוח המוזיקלי-רגשי הולם אותנו. רגשות ציבוריים חייבים להיות נטולי ניואנסים, קלישאתיים, אחידים. אנחנו חשדנים עד אין קץ כלפי כל ביטוי חריג. הפרדוקס כאמור הוא שהחברה הישראלית שוב אינה מסוגלת להרגיש ביחד. ככל שהשסעים בתוכה גדלים מנצחי המקהלה צועקים בקול גדול יותר את אחדותה. החברה הישראלית מסוגלת רק להציג רגשות ביחד, להצהיר על הרגש המצופה בדרכים המקובלות. אנחנו מתאבלים על הנופלים במלחמות ישראל תוך חזרה על כל הקלישאות שהפוליטיקאים משמיעים באוזנינו, שוכחים שהמתים מעבירים הרבה יותר ממסר אחד—לאומי ופטריוטי. ברעש הגדול  נוח לשכוח שחלקם מתו לשווא, שחלקם מתו בגלל טמטום וחוסר אחריות, שחלקם מתו מבוהלים, במנוסה, ללא כל רצון להיות מגש הכסף, שחלקם לא ציוו לנו דבר במותם. גם עליהם ראוי להתאבל. לא עצם האבל המשותף הוא הוא הבעיה בעיניי, לא הקינה המשותפת, אלא התזמור הצעקני והמכני. ראוי שכל אדם יזכור ויתאבל, על הגיבורים ועל הגיבורים פחות, על פי דרכו  שלו ולא במקהלה. כי כשצורחים באוזנינו מה להרגיש, מקהים כל רגש. אולי אם לא יצרחו כל כך נגלה מה אנחנו מרגישים באמת.

31 replies »

  1. תאורך על האבל המאורגן לצד אטימות לכאב הפרט אכן נכון. ואף על פי כן הימים היחידים שאני מרגישה שייכת למשהו, הוא יום זכרון השואה על רקע שירי פוליקר והמשוררים דוברי האידיש. ויום זכרון לחללי צה"ל שבו בוקעים השירים היפים שנוצרו כאן ממקלטי הרדיו.
    ככה סתם, להסתובב לבדי במכונית ולהקשיב לתרבות עצובה ושקטה, שלרגעים מצליחה להשכיח את הכעור, הלאומנות והרשעות.

    אהבתי

  2. איני נוהגת לפרסם תגובות כמעט על פרסום שאני נתקלת בו, והאמת , אל הבלוג שלך הגעתי ממש במקרה דרך שיתופו של חבר בפייסבוק, כך שאינני מכירה אותך, או את דעותיך בעניינים אחרים. ובכל זאת הפעם חשתי צורך לכתוב מילה או שתיים- למה? גם אני שואלת את עצמי…אולי זה קשור לסימן השאלה הגדול שנותרתי איתו לאחר קריאת הטור…ואם לנסח את הדברים בפשטות, שאלתי את עצמי: "מה הוא רוצה? למה הוא כותב את הדברים האלה? ולמה הם בעיקר מעוררים בי חוסר שקט?

    על אף שעם דברים רבים שכתבת אני מסכימה, קשה לי להאמין ולתפוס שאינך רואה כמוני וכמו שאר ה"ציבור" (ממנו אתה מתנער) את התמונה האינטגרטיבית והמאוחדת- נשמע לי שאחדות הוא משהו מעט מגונה בעינך בשל הרצון לקדש את הפרט .
    אין ספק שרבים מתים סתם, ללא משמעות ובלי שום סיבה…ויתכן מאוד שאנחנו משקרים לעצמינו ביום הזה כשאנחנו קוראים לכל הנופלים גיבורים ולכל חיים אבלים.
    עם זאת, את כל סימני השאלה, הביקורת הציניות חוסר שביעות הרצון והכעס אפשר להשאיר לשאר 364 הימים בשנה- נראה לי יחס הוגן

    כשתוקפים אותנו ונלחמים בנו, נלחמים בנו כעם- לא כפרטים. אף אחד לא מתגייס לצבא בשביל עצמו. אף אחד לא זורק 3 שנים בתקופת החיים היפה ביותר כדי להגיע להישג פרטי ואישי. המגורים כאן דורשים מאיתנו נכון להיום להקריב למען הקולקטיב ולמען עם ישראל (מי שזה לא יהיה) . בדרך קורות טעויות, מחדלים ודברים שהדעת מתקשה לשאת…מה זה אומר? שטעינו? שצריך לוותר על הכל ולהתחיל לחיות רק כפרטים שהתאגדו באופן מקרי לגמרי בתוך אותם הגבולות?

    להרגשה וחשיבה קולקטיבית יש מחיר- הגדרת אותו נכון כהשטחה – אז מה??? נוותר על זה וניתן ליום כזה להיות כמו כל עוד יום בשנה? האם אינך רואה שום ערך בסולידריות? האם יום הזיכרון אינו מהווה חלק מהזהות שלך כישראלי?
    למה כל כך קשה לך ליום אחד לשלם את המחיר של חוויה ציבורית? ואיך אתה מצליח להתעלם מהתועלת?

    אהבתי

    • "אף אחד לא מתגייס לצבא בשביל עצמו. אף אחד לא זורק 3 שנים בתקופת החיים היפה ביותר כדי להגיע להישג פרטי ואישי"

      נדירות תגובותיי ככל שיהיו (כמוך, פחות או יותר, אני מניח), כאן אני מרגיש צורך להעיר הערה מתוך תחושה שיש מי שיקשיב, אולי יתעורר דיון. היום, וזה נכון גם לשנים רבות אחורה (גם ל-97', שבה התגייסתי), אנשים רבים מתגייסים לצה"ל מתוך רצון למימוש עצמי. הם חונכו לתת, לשרת "שירות משמעותי", הם רוצים ללכת בדרכו של אבא, הם רוצים לצאת מהצבא עם מקצוע, אבל רבים ממי שהולכים ליחידות קרביות וקרביות+ (סיירות למיניהן), רוצים למצות את היכולת שלהם, את כוח הרצון שלהם, גם אם הם חובשי כיפות ונראה שהם נמצאים בפלס"ר גולני בשליחות. אם הם לא היו שם – היו אחרים, טובים לא פחות.
      אביעד, אני שותף להרגשה שלך, שאומרת "כולם, עכשיו, ביחד" ולא "קחו לכם את הזמן, בחרו את המקום ואת הדרך". כאדם מעשי, בדרך כלל, אני שואל: אפשר לעשות עם זה משהו? ברור שאתה לא מבקש לבטל את יום הזיכרון, אבל אולי יש לך מחשבה שאפשר, בפועל, אחרת?

      אהבתי

      • אני חושב שצריך להוריד את העוצמות של מכונת הרגש הישראלית. לבטוח יותר ביכולתם של ישראלים לחוש תחושות אותנטיות. אנחנו אומה פטריוטית מאד. זה חלק מכוחנו. אני חושב שהמנהיגים שלנו–והתקשורת המחרה מחזיקה אחריהם מתוך איזה קונפורמיזם מוטבע–אינם בוטחים בנו. הם צועקים לנו הוראות בימוי כל הזמן. תרגישו כך, תרגישו כמו כולם. אם לא תרגישו בדיוק כפי שקובעות הוראות הבימוי, אתם לא בסדר. התוצאה בשביל הרבה אנשים היא איזו התנגדות אינסטינקטיבית–לא לעצב על הנופלים, אלא לניסיון לעצב אותו. במקום לחוש רגש אמיתי, במקום לחשוב–תהליך הדורש שקט — אנחנו מרגישים פטורים בהשתתפות הטקסית, המכנית. בחזרה על הקלישאות אנחנו יוצאים ידי חובתנו.

        אהבתי

    • בצורה שהוא מצויין היום, יום הזיכרון אינו קשור לנופלים כפרטים, הוא יום הוקרה לצה"ל. המוות מקבל את משמעותו לא מהאובדן הפרטי אלא בכך שהמוות מוצדק, כי הוא קרה במסגרת צה"ל שכולנו אומרים להאמין במטרותיו ודרכי פעולתו. גם מתאבדים ונפגעי תאונות דרכים בזמן שירותם מקבלים כך משמעות למוות שלהם. לכן אני חושב שדווקא ביום כזה צריך לבקר ולשאול שאלות. מלחמות צה"ל אינן אסונות טבע. מדובר בהחלטות פוליטיות, שצריכות להיות חשופות לביקורת. הקדושה של יום הזיכרון מסוכנת בכך שהיא הופכת כל דיון ביקורתי לחילול קודש.

      אהבתי

  3. דרור – האפשרות להגשמה עצמית בצבא, לרכישת מקצוע ומימוש עצמי הם תוצר נלווה ומבורך של ההכרח ושל המציאות הישראלית. גם אני שמחתי לשרת בצבא והגשמתי את עצמי בהרבה דרכים, ועדיין היו לשנים האלה מחיר (שהוא זעום לעומת המחיר שלוחמים משלמים) שנער טיפוסי באירופה לא משלם…

    אני האחרונה שתחשוב שכולם מרגישים או צריכים להרגיש אותו דבר – לא משנה מה הנסיבות..ודווקא בגלל זה אני לא מרגישה שכופים עלי שום דבר ביום הזיכרון- בדיוק להפך!!!

    מדינה צריכה לאפשר לאזרחים לשמוח ולהיות עצובים- להישבר, ולהמשיך הלאה…עצם הקדשה של יום שלם בצורה קלישאתית וחזרתית לאבל לאומי מדברת להרבה מאוד אנשים ומשרתת צרכים אנושיים בסיסיים ולגטימיים ביותר…לא הייתי ממהרת לחשוב שאני מבינה טוב מהו אבל "איכותי או נכון יותר"…אנשים ובניהם גם אני זקוקים לטקס, זקוקים לשיר "נדוש" ועמידה חלולה בקבוצות גדולות עם חולצות לבנות – ליחד הזה, גם אם הוא חיצוני יש בו הרבה מאוד כוח…
    קונפורמיות היא לא מילה גסה- יש אנשים ששוחים בזרם כי הוא עושה להם טוב. לעומת זאת יש אנשים שהזרם יוצר אצלם תחושה של בימוי וכפיה- בכל מקרה התחושה היא לגיטימית ואני לא רואה למה אין מקום לשניים ביום כזה, ואיפה נוצר הכעס על תקשורת שמשקפת אבל לאומי

    אהבתי

    • גליה,
      נדמה לי שאת שוב מבלבלת בין הלגיטימיות של אבל קבוצתי לבין האופי הקלישאתי וההיפר-פטריוטי של האבל, שמוכתב מלמעלה. אין לי בעיה עם אנשים שרוצים לחוות את הצער בדיוק כמו שאדוני השיח מכתיבים, אבל הלחץ לקונפורמיזם הוא מוגזם ובסופו של דבר גורם נזק. אפשר להנמיך את עוצמות השידור. זה לא יקהה את חדות הזיכרון. אולי ההפך.

      אהבתי

      • אביעד,
        נדמה לי שדווקא איני מתבלבלת כלל…נראה לי שהבלבול הוא אצלך. מחד אתה אומר שאין לך בעיה עם אבל ציבורי, ומנגד כשאבל הציבורי לובש צורה שאינה תואמת את הדציבלים שלך אתה פוסל אותו בציניות ומרגיש כמי שכופים עליו רגשות
        נדמה לי שהבלבול שלך ושל אחרים שמגיבים פה נוגע לכאב הגדול שיום כזה טומן בחובו והקושי האנושי להכיל אותו במלוא הדרו הכואב, הקלישאתי הטראגי והנורא.

        לאבל לאומי יש כוח ועוצמה…הוא גדול מסך חלקיו. אם להשתמש במילים שלך , אבל לאומי לא אומר דברי קינה בעצבות שקטה ופרטית אלא צורח וזועק ומראה תמונה כואבת שאתה מפרש אותה כסחטנות רגשית. זו לא סחטנות רגשית!!! זו המציאות!!! עצוב פה, יש כאן סיפורים נוראיים וטרגדיות בלתי נתפסות
        מה אתה מציע??? שבין סיפור לסיפור ובין הנצחה להנצחה נעשה הפסקה לפאנל פוליטיקאים ואנשי תקשורת שמסמנים מחדלים וטעויות? האם אתה מציע שבין שיר עצוב אחד למשנהו נשים קצת קרן פלס?
        אני מניחה שלא…..

        בסופו של דבר, וכפי שא' ציין בתגובה שלו אני רואה הרבה התקוממות מצדך, אבל אני לא רואה לה מענה או אלטרנטיבה. אני חושבת שאת חוסר היכולת לברוח מעצבות גדולה ביום הזה אתה מפרש ככפיה. בסופו של יום לא המדינה ולא התקשורת חוסמים אבל אישי כפי שכל אחד בוחר לחוות אותו- אלא להפך

        נדמה לי שאתה צריך לשאול את עצמך מה באמת מקומם אותך, והאם אתה לא נטפל לטפל במקום לעיקר

        אהבתי

  4. אנחנו לא מצווים להרגיש! אנחנו מצווים לזכור! נרצה או לא נרצה במותם ציוו לנו את החיים.
    זאת העובדה הפשוטה והחותכת. העובדה שהזכרון הזה נעשה באופן קולקטיבי,לא מעלה ולא מורידה את חריפות העדרותו של מי שחי ועכשוו הוא מת.אני חושבת שדווקא יום הזכרון הקולקטיבי , מקדש את החיים.

    אהבתי

  5. מי אמר לך איך להגיב ? מופעל עליך לחץ מ"למעלה" להיעצב בדרך מסוימת ?? מישהו אומר לך ללכת לטקס או להישאר בבית ? המנהיגים לוחצים אותך ללכת ל"שרים בכיכר" ? אין ניואנסים ביום הזה בין למתאבלים ובין לנופלים ?? אין לי מושג מאיפה הבאת את הדברים האלה !!!
    בדבריך משתקפת הבעיה העיקרית של חלקים בעם שלנו. כל כך בוער בך לראות במה אתה שונה, למה אתה לא צריך להיות כמו כולם, ולמה אני ככה ואני ואני ואני ואני. הסגידה לאינדיבידואל ול"עצמי" כל כך מעוורת אנשים מסוימים, שבכל דבר, יפה וחשוב ככל שיהיה ישימו את עצמם במרכז ויבדקו למה זה לא מתאים להם כיחיד.
    יש לי חדשות בשבילך: מדינה ועם אינם אוסף יחידים. אף עולה לא היה שורד פה ללא תחושת הקונפורמיזם במובנה הרלוונטי. אף יישוב לא היה נבנה אם כל אחד היה מתחיל להרהר אם היישוב שקם מבטא את "עצמו" בדרך שהיה רוצה.
    אין פה שום תזמור מכני, נכון, יש תזמור ציבורי מסוים אבל בהחלט לא מכני. דוקא בגלל שהחברה שלנו כ"כ משוסעת, ובכ"ז כולם כל כך מונעים מהיום הזה, זו ההוכחה שה"תזמור" הזה הוא אמיתי ולא מונחת מאיזשהו גורם מלמעלה. הלוואי שעשירית מההמונים היו נוקטים מעשה על מליון דברים אחרים שהתקשורת והקלישאות של ההנהגה מנסים להניע אותם אליהם, החל מחיסכון במים ומיחזור בקבוקים וכלה בחתימה על כרטיס אדי.
    ברור שללא יום "מאורגן" שכזה והשגרה שהורגת אותנו, מיעוט קטן יעצור לחשוב ולא כל שכן להזיל דמעה על האנשים היקרים שהלכו מי במנוסה ומי בהסתערות. ואני כלל לא מדבר על חשיבות החיבוק הקולקטיבי הזה שניתן למשפחות שנפער להם חור בגוף החיים. כן, חיבוק מתוזמר ומתוזמן שייתן להם הרגשה שבאמת לא שכחנו. חיבוק שלא היה מתארגן אחרת.
    טבעם של רוב רובם של האנשים שאינם אנשי רוח, משוררים והוגים, ששגרתם אינה הרהור על האבדן, החיים והנצח, אלא הרהור על המשכנתה והנזלת. ולהם, כלומר לרובנו, יש צורך שיבוא גורם חיצוני, ינחה ויעזור. ייתן מסגרת להביע בתוכה ודרכה. עדיף שיהיה יום "כל אחד יכתוב שיר" או יום "כל אחד ימצא שיטת הבעה" ? התוצאה היתה יום ממוסמס וחסר תוכן. לך זה לא מתאים ? אדרבה, תביא משלך דרך מקורית להביע. מישהו יכעס עליך ? לדעתי להיפך. תנסה.
    באבחנתי, כמי שבוערים בו הפגמים במדינה הזו וחושב לא אחת לעזוב הכל ולברוח, יום כזה הוא אחד היחידים שגורם לי לרצות להישאר פה ולהרגיש משהו כלפי המדינה הזו. להרגיש שפה אני רוצה שילדי יגדלו.
    מי שקשה לו עם זה שאומרים לו שבשעה עשר יש צפירה , ובמקום שהיא תרטיט לו את נימי הלב , היא גורמת לו להרגיש כצעקן בשירה בציבור – בעיה שלו. אני אתרגש בצפירה בלעדיו.

    אהבתי

    • יישר כוח לתגובה של א. אני בעד. אין לי שום בעיה עם שינויים, אך רק לטובה ולא יותר גרוע. מונוליטי או לא, מה האדון מציע בתור אלטרנטיבה?
      הבעיה היא אחרת לגמרי. האם רוב האוכלוסיה מסוגלת להפיק משהו טוב מיום הזכרון ויום השואה? זו השאלה. האם יום השואה ויום הזכרון הם טכסים בלבד, או משהו מעבר לכך . אנחנו אמורים להפיק את הטוב משני הימים האלה לטובת מדינת ישראל הצעירה ולמען העם המבוגר בין האלפיים שנה לפחות . אינני רוצה להיות סקפטי, אבל בשטח הדברים משתקפים אחרת . העם, מיום ליום נעשה שטחי יותר ( רק אוכל גורמה , לבוש סקסי וסדרות כמו האח הגדול בראש שלו) משוחרר רסן וערכים . . אנו מצווים להתנהג כעם קדוש ועם סגולה ואור לגויים, לא כן? היכן זה ? ועוד דבר ארץ ישראל אינה ככל הארצות (כתוב בכתבי הקודש ) ולכן צריך להתנהג בהתאם למקום .האם הרוב לוקח את זה בחשבון?

      אהבתי

      • הרעיון אינו למנות את "רוב האוכלוסייה" לוועדת הטקסים של הכנסת ואפילו לא לתת לרוב האוכלוסייה לנהל את התקשורת. "יום" השואה ו"יום" הזיכרון הם בהחלט טקסים להבדיל מזכר השואה ומזכר הנופלים במערכות ישראל. לא בדיוק הבנתי איזה "טוב" אנחנו אמורים להפיק מן הימים האלה. לגופו של עניין, הבעיה שלי אינה עם עצם קביעתם של ימי זיכרון. אני בהחלט בעד. הבעיה שלי היא עם הדרך המונוליטית והצעקנית שבה הזיכרון הקולקטיבי מונחה לפעול, עם הדגש המוגזם על סיפורים טובים לעומת ההדחקה של סיפורים לא טובים ועל גיוס הזיכרון לטובת הפוליטיקה.

        אהבתי

    • יש הרבה דברים ראויים שההנהגה מנסה להניע אותנו אליהם ויש הרבה ראויים פחות. חשוב לא להיות עדר. מכל מקום יש עוד מדינות שבהן יש יום זיכרון לנופלים, אבל ישראל היא אולי היחידה שבה הרדיו והטלוויזיה, כולל הוי או די, מופקעים מרשות הפרט ומשדרים רק את המסר הפטריוטי הלאומי. אני לא נגד פטריוטיזם. אני לא נגד אבל. אני נגד שטיפת מוח. קחי לדוגמא את יום השואה. משפחת אבי כולה וחלקים ממשפחת אימי נמחקו בשואה. שני הורי עברו חוויות מאד טראומטיות. אצלי בבית לא היה צורך להזכיר את "המלחמה". היא הייתה חלק מן היומיום שלנו. שטיפת המוח הממלכתית לא הזכירה לי דבר. היא עזרה לי בעיקר להפסיק להקשיב להוריי, שהסיפורים שלהם והמסקנות שלהם לא תאמו את הסיפור הממלכתי. כמו בכל עניין השאלה היא שאלה של מינון. תתערבו לנו פחות בחיים, תציפו אותנו פחות בסיסמאות, שמרו על איפוק. תנו לנו לחוש בדרכים שונות. אשר לתאוות האינדיווידואליזם המעוורת שאת מייחסת לי–מה אומר? נו נו.

      אהבתי

    • א. אני שמחה שנקודה כאובה זו בחברה שלנו הובהרה בצורה כל כך הולמת, כל מילה בסלע.
      אביעד אני גם אחת מהאנשים שבכל נשימה שניה מבקרים דבר כזה או אחר בחברה שלנו אבל לנו כחברה יש צורך במעט דבק לאחד אותנו. כולי צער שהצורה שבחרה החברה שלנו להתאבל לא מתאימה לך ולחוש המוסיקלי שלך, או לסף העצב שלך בצורה שמלבשת כמו כפפה מחויטת ותפורה היטב אך לצערי הרב כמו שאומרים – טאף גוזונטייט… כדי להגיע למטרה המקסימה הזו שכבר דובר בה רבות, לעיתים יש צורך להמשיך ולעשות זאת גם אם באמצעים פחות מעודנים כפי שהיתה נפשך הרכה מעדיפה… האם יש צורך להפיל את המשטר כי לא מוצא חן בעיניך הלבוש של המלך?? לבטל את כל היום היפה הזה בחברה הקשה, צעקנית חפיפניקית ולא מפרגנת שיש לנו ? את היום היחיד שלרגע מרגישים שבכולנו יש טוב? גם אם הם מזייפים?
      ולגבי התקשורת, תשמע ביום יום שלנו התקשרות היא השקר הכי גדול, כלב השמירה כבר מזמן הפך לעבד נרצע של מלכי המלכים השולטים בם וגם בנו ביד רמה… עד שהם משתמשים בכוחם למעט אבל מעט טוב… נו שויין. כן אז מאכילים אותנו קצת באובר אבל אתה יודע מה אתה רגיש ולך מספיק מעט כדי להתחבר לרגש ולאבל ולאובדן הנורא אבל אל תשכח שהחברה שלנו מורכבת בעיקר מהאדם הפשוט ולו אולי קצת יותר קשה להגיע לשם ממך, אז אולי הוא צריך קצת יותר מזה, תחשוב על כך… מה גם שאני אומרת שכל הנחה שנותנים לאנשים מרופפת את הגבול יותר ויותר עד לרמה שכבר לא רואים את הסימון על הדרך. תוריד את המינון וכל אחד יתייחס ליום הזה כיום בחירה. וכשנותנים לאנשים יותר מדיי בחירה …. טוב זה כבר דיון אחר לא?

      אהבתי

  6. אני מסכימה. המונוליטיות הורסת את האותנטיות, את היכולת לחשוב, להרגיש באמת. כמעט צריך לפחד לחשוב או להרגיש, ובוודאי להביע משהו שהוא טיפה שונה. ביום השואה נתקלתי בכרזה מאוד מרשימה שעוצבה בתחרות של עיצוב כרזה ממלכתית, של יד ושם ומשרד ההסברה והתפוצות. (משרד ההסברה – אני לא כל כך רוצה שיסבירו לי, אני מבינה ממש לבד). הכרזה המרשימה שעוצבה על ידי דוריאל רימר הלפרין מעניינת ומרגשת. אולם שם התחרות "מעצבים זיכרון" המריד אותי מאוד. אומנם זו תחרות עיצוב…אבל אני רוצה שלא יעצבו לי את הזיכרון, שיתנו לי לזכור, להבין, בלי שיכתיבו לי את דרך הזיכרון את דרך החשיבה ואת דרך הרגש. הקולקטיביות הזו באמת הרסנית. אני לא נגד טקס ממלכתי, שמאפשר לכל אחד ואחד לזכור ביחד עם האחרים אבל בדרכו שלו את הנופלים. אולם אני מסכימה שקלישאות ממש מקוממות אותי. התבגרנו מהן.

    אהבתי

  7. הייתי אתמול בטקס יום הזיכרון.
    אולי בפעם הראשונה אחרי 20 שנה .
    הסיבה שהלכתי היא כדי להביא את הילדים שלי לשם , כיוון שהם לומדים במוסדות חרדיים ושם היום הזה לא מוזכר ולא נזכר.
    לי חרה דבר אחד, שמזכירים אדם שנהרג בזמן או בזמן תאונה ואומרים עליו הי"ד, קרי "השם ינקום דמו" , ממי ילקח נקם כאן?

    לפעילות המשותפת , כמו שירה בציבור , ישנה חשיבות רוחנית , כיוון שהיא מפעילה את הצ'אקרה הרביעית שהיא צ'אקרת הלב ועיניינה היכולת להצטרף ולשתף פעולה.

    אמנם, קשה לי להאמין שמארגני האירועים והעצרות מבינים באלגברה אנרגטית , אבל המנהגים האלו מקורם במסורות עתיקות שחלקן נישען על ידע איזוטרי אפקטיבי ולכן לא צריך לפסול אותן על הסף , כיוון שהן אכן עשויות להביא למטרה ראויה.

    אהבתי

    • קודם כל אתה צודק בעניין הנקם. באשר לאירועי הזיכרון, הבעיה שלי, כפי שניסיתי לטעון במאמר ועוד יותר מזה במענה לתגובות, אינה הטקסים באירוע. אני אוהב טקסים ומתרגש מהם. מה שמפריע לי הוא השתלטות של שיח מאד מסויים על רשות הרבים, על המרחב הציבורי. אני חושב שפחות אחידות תקשורתית רק תועיל לנו.

      אהבתי

  8. אחד הדברים הבעייתים באבל הלאומי המהונדס והמתוכנן הוא שהוא מייתם כל אבל שאינו נופל תחת הפרמטרים הלאומיים/לאומניים המתאימים. אני אחות שכולה לאח שהתאבד. אין למדינה ולסביבה שום מושג איך להתייחס אלי ואל משפחתי ואל אחי שהתאבד. אם הוא היה נופל במלחמה, או אפילו מתאבד במהלך השירות, היה סקריפט מוכן וכולם (כולל אני) היו יודעים מה לעשות ואיך להתאבל. במדינה בה מופקע האבל מידיים פרטיות ומנוכס כאחר כבוד ע"י הממלכתיות, מה נשאר לאלה שהאבל שלהם לא מנוכס?

    ואני לא מנסה להשוות, או להגיד שלא צריך להתאבל על הנופלים במלחמות ישראל, או אפילו שצריך לעשות הקבלה בין סוגי מוות שונים – אני אומרת בדיוק מה שאביעד אומר, מזווית אחרת: כשאת מקום האבל הפרטי מחליפים טקסי נהי לאומיים ומחייבים, מי שלא יכול לקרוע את בגדיו ביחד עם שאר עמך ישראל מוצא עצמו מאוד מאוד לבד, ואפילו מנותק מהכאב ומהבעת הכאב שהוא כה זקוק לה.

    אהבתי

  9. במאמרך חידדת (באומץ רב!) שאלות נוקבות על "הביחד" ועל "הלחוד" על השיוך ועל הניתוק.
    מאז היותי בתנועת הנוער הי "החברה הטובים" והיו האחרים. גם היום מתקיימת ההבחנה
    בין הנופלים במערכות לבין השאר , בין אלמנות הטייסים לבין אלמנות צה"ל האחרות.וביחוד
    בין יום הזכרון לבין חגיגות העצמאות. מישהו קבע (התקיימו ועדות רבות בענין זה) שמשעה מסוימת
    אנחנו חייבים בעצב קולקטיבי ובשעה אחרת עלינו לצאת במחולות וזה אכן מצב בילתי אפשרי
    דבריה של גלי היו קשים ועצובים ומבטאים מציאות שכולנו מכירים על ה"שווה" וה"שווה יותר".
    תודה על דבריך שעוררו הרבה אמוציות.

    אהבתי

  10. תודה רבה. באמת,
    אני בדיוק בדעה שלך, כל עניין הימים האלה הפך למכאני ולחסר חן ויחודיות. מאז עידן הפייסבוק זה הופך עוד ועוד ליותר מכוער.
    זה נהיה נורמה לרשום סטאטוסים עצובים או מטיפים ללהיות עצובים, ומירב הטקסים המתקיימים רחוקים מלהיות רציניים ומכבדים. הכל נעשה כלאחר יד. כי צריך.

    כשהייתי מפקדת בצבא היו תחתי חיילות שביזו את הטקסים הללו ברמה שבעיניי עדיף היה שלא יהיו בהם מלכתחילה. שמעתי תלונות ותגובות ברמה של "אם יש מלחמה אני נפקדת" ו"אני לא מבינה למה אני לא יכולה לצאת הבייתה בחמישי בערב ולצאת לבלות, למה צריך אותי פה" כשהיינו ברגעי כוננות.
    והיום בבוקר אני קמה וקוראת את התגובות והסטאטוסים שלהם, "כמה עצוב", "כמה מרגש" כי זאת הנורמה- להיות עצובים.
    לא כי באמת יש בהם עניין מהאזרחים והחיילים שנהרגו אלא כי ככה צריך. זה מוציא אותי בעיקר מדעתי ומעורר אנטגוניזם כנגד ימים כאלה.
    מהסוג של "כפרתי ורצחתי במהלך השנה אבל בכיפור אני אצום"

    אהבתי

  11. תודה.
    האנלוגיה לצריחה בציבור היא בדיוק מה שעלה אצלי היום ביחד עם זיכרונות אותה תחושה לא נוחה ומעציבה על אי היכולת שלי לקחת חלק בזה והבדידות שמתלווה לה. מאז תנועת הנוער מזמן מזמן, עוד לפני שהיו כל כך הרבה קורבנות ו"ניצחונות" אבל ביחד של שירה צרחנית, צורמת ומתלהמת כבר היתה. ואולי זה קשור בזה.

    אהבתי

  12. שלום אביעד,
    זו הפעם הראשונה שאני קוראת טור שלך, מזל-טוב לנו. יש נכון במה שאתה אומר , סלח לי אבל גם מעט צפוי , אם כבר הזכרת קלישאות של יום הזיכרון, יש את אלו שתומכים ומנגד אתה ושכמותך שאומרים את אותם הדברים בכל שנה, אם זה יום הזיכרון לחללי צה"ל או ליצחק רבין. אני כותבת מאירופה, בחופשה ונחש מה- אפילו לא זכרתי שהיום יום הזיכרון. זה ציער אותי למרות שהאשמה היחידה היא אני. כן- צריך שיזכירו לנו, שישמיעו את השירים היפים והעצובים, שיערכו טקסים ושיראו בטלוויזיה תוכניות בנושא. זה לא שאני לא סומכת על הישראלים , אני לא סומכת על עצמי. לא כולנו מודעים מספיק, ערניים מספיק וחרוצים מספיק כדי לזכור ולא לשכוח, לעצור לדקה ולשוב וכו'…אם נפליג שוב בקלישאות. חבל? אולי. היה עדיף שכל אחת ואחד ימצא את הדרך שלו לזכור, להזדהות , להתייחד אבל מעטים בינינו עושים את זה בלי שיזכירו לנו או לפחות יתנו לנו מסגרת נוחה שבה זה יכול להתקיים- כי אתה יודע להיות אידנדיוודואליסט/ית אמיתיים זה לא פשוט. וגם לא כזה כייף.
    בכל אופן, יום עצמאות שמייח.
    לילך.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s