דונט פון מי אייפון יו

מאז עברתי לאייפון השתנו חיי. האייפון הפך אותי לזמין תמיד, לא רק לשיחות טלפון ולסמסים, אלא גם לאימייל. נכון שאפשר בתיאוריה להתעלם מהם, אבל צפצופי ההודעה החדשה הם כמו חלילו של מאלף הנחשים. היינו רוצים לעשות משהו אחר. אנחנו פשוט לא מסוגלים. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב–כלומר להקליד. אני רוצה לכתוב על שני שינויים מסוג אחר. ראשית, על מסך המגע. מסך המגע של האייפון הוא ללא ספק מן השטניות בהמצאותיו של סטיב ג'ובס. אני קלדן רשלני , אבל בסה"כ די יעיל. תנו לי מקלדת ואני מפיק טקסט במהירות רבה למדי. נכון, זה דורש הגהה, אבל בדרך כלל אני לא מגלה טעויות נוראיות. כל זה השתנה לחלוטין מאז קיבלתי את האייפון. השלוב של רגישות יתר מסכית וגודלה הקטן להרגיז של המקלדת הווירטואלית גורמים לי לייצר זרם אינסופי של שגיאות הקלדה. ו' ון', ט' וא' ה' ונ' ף וך', י' וע' מתבלבלים אצלי באופן קבוע. אני כבר לא מדבר על העובדה שבמקום רווח יוצאות לי האותיות מ' נ' וה'. במקלדת נורמלית לא קורה שום אסון אם אני לא פוגע במרכז המטרה האותיותית. לא כך במקלדת הווירטואלית. כל פספוס קטן מוליד טקסטים שחלקם חסר מובן וחלקם האחר בעל מובן שממש, אבל ממש, לא התכוונתי אליו. בתחילה התעלמתי מן השיבושים בהנחה שכל בר דעת יבין איפה אני הכותב ואיפה סטיב המכתיב. במהרה התחוור לי שזה לא ממש עובד. כמות התנצלויות שנאלצתי להתנצל בגלל עוביין של אצבעותי–אף פעם לא הייתי מודע לעובדה שהן עבות במיוחד–ובגלל הכשלים בקשר עין-יד שיש לי כנראה הייתה עצומה. התוצאה היא שנעשיתי מאד מודע לתהליך הכתיבה, משהו שבעבר כמעט שלא שמתי לב אליו. אני מקליד ומתקן, הולך ומועד. שוב ושוב אני מוצא את עצמי לוחץ באצבעותי העבות-מידי כדי לקבל את הבלון השטני שרק בתוכו סטיב מרשה לך לתקן את ההקלדה. לפעמים אני לוחץ והבלון צץ במקום הלא נכון–בעיות בקשר עין יד כנראה. לפעמים כלום לא קורה. האצבעות לא רק עבות מידי, אלא גם יבשות מידי או השד יודע מה. אני נושף עליהן, מלחלח אותן ברוק, זורה עליהן מלח מהרי ההימליה, מתפלל לאלוהי ההגהה, מקלל את ג'ובס. לשווא. זאת אומרת בסוף, אחרי שעה ארוכה,  אני מצליח לייצר איזה טקסט קצר ופחות-או-יותר חף משגיאות שאני יכול לקרוא על חורבות האגו שלי. מטקסטים ארוכים אני נמנע לחלוטין. אדם צריך להיות מודע למגבלותיו.

הבטחתי עוד שינוי–אז הנה. אני גיבור על מקלדות אמתיות. האייפון, לזכותו ייאמר, ביטל את הרגעים המביכים שבהם אני לא יודע מה לעשות, או שאני נבוך. נניח שאני מחכה למישהו או למשהו. בעבר נהגתי למולל את אצבעותיך, לבהות באוויר, לקרוא בעיון פרסומות ורשימות מרכיבים על קרטוני חלב. לא עוד. יש לי אייפון. אני תמיד יכול לשלוף אותו באלגנטיות ולקרוא מחדש את המיילים שלי, או את ווינט, או אם יש לי שעה פנויה, לשלוח סמס קצר בהאי לישנא: "טני מקלעד סנס . טל תחגן לי לטקוחת הערס. מי יןגע מתי אחסןר".*

*אני מקליד סמס. אל תחכו לי לארוחת הערב. מי יודע מתי אחזור.

6 replies »

  1. זה מזכיר לי שבראשית השימוש במחשבים באחד הימים כל האייקונים התפזרו על הצג ואני בהיסטריה אמיתית זעקתי – המחשב נשבר, המחשב נשבר . מאז למדנו כולנו לא להתרגש
    מביצועים לא הכי מוצלחים ובסופו של דבר אנחנו מאוד נהנים מהטכנולוגיה המופלאה הזו.
    ו..שיהיה בהצלחה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s