דיונים זה לא מעט

התפרסם בידיעות אחרונות 1.5.12

משהו טוב קורה לחברה הישראלית בתוך שטף הדברים הרעים. החברה הזאת, מתברר, היא פחות קלולס משחשבנו. בחודשים האחרונים היא מנהלת דיון נוקב ובמידה רבה ענייני בנושא המלחמה האפשרית עם איראן. השיקולים בעד ונגד מוצגים על ידי אנשים שיש להם ידע ואחריות. גם עכשיו לא לכולנו יש דעה מגובשת, אבל לפחות אי אפשר לטעון שאיננו יודעים, במגבלות האפשר, מהם היתרונות והחסרונות.  זאת לא הייתה כוונתם של ראש הממשלה נתניהו ותאומו הפוליטי אהוד ברק. אדרבה, מטרתם הייתה להשתיק את הדיון הזה בכל האמצעים. האמצעי הראשון הוא אחד מכלי הנשק העתיקים בארסנל הפוליטי הישראלי—נבוט הביטחון שאליו מוצמדים דוקרני ה"סמוך". כאשר העזו הספקנים הראשונים לזקוף גבות בפומבי, נאמר להם מיד שהנושא הזה לא מתאים לילדים. שששש! הילדים (כלומר אנחנו) שומעים כל מילה. תסמכו על אבא ואימא ממשרדי ראש הממשלה והביטחון. אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם. כשזה יהיה רלוונטי, תקבלו צווי 8, מסכות אב"כ וחשבונות לתשלום. בעבר הנשק הזה עבד לא רע: אנחנו סמכנו על "הגדוילים" והם סיבכו אותנו במגוון גדול של תסבוכות לשביעות רצונם המלאה. לנשק הזה אגב יש טוויסט חשוב ואפקטיבי. אם הקהל מגלה אי-שקט ביחס להתנהגותם של המנהיגים, צריך לרמוז לו שהם לא באמת עושים שטויות, אלא מנהלים איזה תכך מורכב ביותר שבו הם מבלפים את העולם לתפארת מדינת ישראל. מי שמעביר עליהם ביקורת הוא לא רק לא ציוני ולא פטריוט (ציונים ופטריוטים עושים מה שאומרים להם, בלי לשאול שאלות), אלא גם כסיל שהורס את המהלך הסופר-מתוחכם של המנהיגים. למותר לציין שהוא מונע על ידי שיקולים זרים ואולי אפילו על ידי כוחות זרים (מעצמת השמאל דנמרק למשל). מי שרוצה, יכול לראות את הנבוט הזה בפעולה בימים אלה. הביקורת של יובל דיסקין, כך נאמר לנו, היא לא מנומסת (ככה לא מדברים לאבא ואימא), לא פטריוטית (פטריוטים לא מעבירים ביקורת), נגועה באינטרסים זרים (האינטרס שלא להסכים עם הממשלה—בעיקר עם ממשלת ימין–הוא זר מאד). חמור מכל, היא מזיקה לתמרון המסובך של איום באקדח על איראן כדי להשיג סנקציות מן המערב. מן העובדה שאקדחים טעונים ולא נצורים שמנפנפים בהם ללא הרף, נוטים לפלוט, ומן האפשרות שברקניהו מתכוון למה שהוא אומר, חייב כל אוהב מולדתו להתעלם.

במפתיע הנשק הזה לא עבד. למקרים כאלה במיוחד שמר ראש המשלה בנימין נתניהו את נשק יום הדין, השואה". אין כמו השואה להשתיק כל רחש של ביקורת. מישהו מגיע אלינו ואינו מסתפק בדברי שבח והלל ל"מפעל הציוני" ולבנו הצעיר והחסון "מפעל ההתנחלויות"? השאלה המתבקשת מיד היא מה עשה אבא שלו במלחמה? ואימא שלו? ודודו מצד אביו? והחבר הטוב של בת דודו? השאלות נמשכות עד שנמצא האנטישמי המשפחתי—עדיף נאצי. מ.ש.ל. ומה עושים אם מדובר ביהודי? אין בעיה. כל מה שצריך הוא למצוא את הקשרים השמאלנים שלו ואין עוד צורך להתייחס לתוכן של דבריו. מעבר להתקפות על אישיותם וטוהר מניעיהם של המדברים, "השואה" הופכת כל החלטה מדינית למאבק בין טוב מוחלט לרוע מוחלט. הפלסטינים אינם שכנים אלימים וקצרי רוח, שצריך להגיע אתם להסדר, אלא היטלר וגייסותיו. האיראנים אינם מעצמה אזורית המתחרה על ההגמוניה בעולם המוסלמי, אלא—ניחשתם נכון: היטלר וגייסותיו. ומיהם אלה שמעזים לבקר את הלוחמים בהיטלר ובגייסותיו? שוב ניחשתם נכון: משתפי פעולה עם הנאצים.

בדרך מופלאה כל הקולות הללו לא הצליחו להשתיק את הדיון. החברה הישראלית מתבגרת.

3 replies »

  1. כל מילה בסלע!

    אני מקווה שאמנם החברה הישראלית מתבגרת מכיוון שלאורך השנים תמיד נשמעו רטינות כאלה ואחרות וגם פעולות יותר אלימות (ואדי סאליב. מרד הימאים) לא מעט יש לזקוף גם לזכות התקשורת הסוקרת כל פיפס.
    נראה מה יהיה בהמשך. הבחירות בדרך.

    אהבתי

  2. הצעד הראשון היה לאזרח את שלושת הקודקודים שהתנגדו בעקביות לתקיפה–הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ. משהפכו לאזרחים עברו אלה מהבעה עקבית של התנגדות בישיבות הממשלה, בוח"ב וכד' להשמעת קולם בתקשורת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s