ממשלה בלי אופוזיציה

ביום ראשון,  ללא כל דיון ציבורי, עמדה וועדת השרים לענייני חקיקה לאשר הצעת חוק להחלת החוק הישראלי בהתנחלויות, שיזמה חברת הכנסת מן הליכוד מירי רגב. בתום הדיון הראשון תמכו רוב חברי הוועדה בהעברת החוק. ברגע האחרון נתקף יו"ר הועדה, נאמן, בהיסוס. אולי בכל זאת ראוי לשאול את הבוס אם הצעת החוק הזאת משרתת את ענייניו. הבוס הודיע שלא. חיש מהר התכנסה הוועדה מחדש והפילה את ההחלטה. בדרך ניסו לשכנע את מירי רגב לקבל עוד פשרה טיפוסית ליעקב נאמן—לדחות את ההצבעה בחודש—ואפילו שילחו לשם כך את השר בני בגין, אלא שבגין הכריז כי "יותר קל להסדיר את מגרון מאשר לדבר אתה". שוב התברר שאין פרטנר.

עניינים מהותיים ביותר נדונים בממשלה כמעט בהיסח הדעת. ההחלטה להחיל את החוק הישראלי בשטחים (או בהתנחלויות) הייתה מונחת בצורה כזאת או אחרת על שולחנן של כל הממשלות בישראל מאז 1967. כולן החליטו נגד. מה שמפתיע אינו העובדה שנעשה ניסיון לשנות מדיניות ארוכת שנים–מדיניות היא דבר משתנה. אבל החיפזון וחוסר האחריות שבהם התנהל הדיון בעניין מהותי כל כך מדאיגים. העובדה שההחלטה הזאת עברה באותו גל אדום של הרמת ידיים בעבור כל מה שמפרק את ההסדרים הישראלים של תקופת חלוקת הכוח בין ימין לשמאל (מ1977 ל2012) מדאיגה. זה לא שהחלטות חשובות לא התקבלו בחיפזון בעבר. אבל הכמעט-החלטה הזאת היא סנונית ראשונה להסדר החדש. בהיעדר התנגדות, בהיעדר אופוזיציה, השיקול המדיני נעשה פנימי. הוא מתקיים  באותה שפה ומתוך אותו סט של אינטרסים פוליטיים ואידיאולוגיים. המחיקה הסופית של האופוזיציה הפרלמנטרית הישראלית בימים אלה פירושה שחברי הקואליציה לעולם אינם צריכים לחשוש ממורא הציבור ומביקורתם של שליחיו. אם מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר היא בת שמונה חברים, כי אז אין צורך לחשוב בכלל על תגובותיו של הפרלמנט למעשי הרשות המבצעת. הפרלמנט הפך כולו לזרוע (או ליד מונפת) של הרשות המבצעת. הדיון בכנסת הוא בזבוז זמן, כפי שתפקיד "ראש האופוזיציה" הוא קידה, כמעט בלתי-מורגשת, לעבר. מבחינת חברי הכנסת של הקואליציה אין יותר אפשרות שמשהו שהם מעלים בדעתם—מופרך ומסוכן ככל שיהיה–לא יעבור או יעורר תגובה מסוכנת בציבור. למי איכפת מ"הציבור". הציבור זה אנחנו. אם הבוס ירצה, הכול יעבור. דמוקרטיה שדמוקרטיה, חוק צחוק. כל מי שלא בשיירה הזאת, כל מי שאינו מבטא את תפיסת עולמה, לא מדבר; הוא נובח. מי שלא בפנים כלב.

ונותר העניין עצמו, אותו "סיפוח" שמזמן אינו זוחל, שהרי הגיע ליעדו. השטחים שישראל מעוניינת בהם סופחו בפועל לתחומה. הם סופחו בתנאים האידיאליים מבחינתנו, כלומר מבחינת ממשלות ישראל. מצד אחד מדינת ישראל עושה בהם ככל העולה ברוחה, כלומר ככל העולה ברוחם של המתנחלים. הממשלה הותירה את מדיניות ההתיישבות בידי הבנים היקרים מן הגבעות. תפקידה של הממשלה הוא לנקות אחריהם ולהסדיר את הבלגן החוקי שהם נוטים להשאיר פה ושם (למשל במגרון ובגבעת האולפנה). עובדות נקבעו בשטח–עכשיו תסדירו את זה בבקשה. הדבר היחיד שממנו חוששת הממשלה נטולת האופוזיציה הוא הגוש הפייגליני, היכול לקבוע את סדר הישיבה בתוך הליכוד. אשר לבוס, החשש היחיד המעיב עליו אינו האופוזיציה הבלתי-קיימת בישראל, אלא האופוזיציה התיאורטית של אומות העולם. האופוזיציה ההיא כבר מזמן לא ממש מתעניינת בנו ועכשיו יש לה בעיות חמורות משלה. בסופו של דבר חוק הסיפוח יעבור, לא משום שיש בו תועלת, אלא משום שהוא ייתן נקודות למירי רגב. אגב, גם עניין מגרון יוסדר.

11 replies »

  1. אז זהו שבהיעדר אופוזיציה צריך בני בגין בעצמו לרוץ ולהגן על המשך הסידור הצבוע הקיים . כבר אין שמאלנים שאפשר לסמוך עליהם שיעצרו אותנו ברגע האחרון מלעשות שטויות והימין צריך להתמודד באמת עם תוצאות מעשיו.

    אהבתי

  2. "ונותר העניין עצמו, אותו "סיפוח" שמזמן אינו זוחל, שהרי הגיע ליעדו…".
    ליעדו? האמנם? אז זהו שלא.
    שיירה שעוברת אינה עוצרת (לא באדום ולא בבג"ץ). עם האולפנה בא המיגרון.
    כי ליד כל רכס יש הר, ולידו יש גבעה, ולידה יש תל, ולידו יש תלולית (ואפשר לפזר כמה קרווילות גם במישור. למה לא בעצם?).
    עוד יהיה פה "שמח" לפני שיהיה מאוד עצוב.

    אהבתי

    • אכן. התכוונתי להגיד שמימדי הסיפוח בקילומטרים רבועים רק יגדל.
      ורק כדי לחזק את דבריך שזה לא מעניין אותם – 'שלוחי הציבור' בעצם כבר אינם שלוחיו כלל: 33 ח"כים – יותר מרבע (!) מחברי הכנסת היום (28 מ-'קדימה' ו- 5 מ-'עצמאות' של ברק) נכנסו לכנסת והפנו עורף לבוחרים שלהם. זה 'הישרדות' בלי טקסי הדחה. עד הבחירות הם חסינים בעיר המקלט של הכנסת. חיים על זמן שאול.

      אהבתי

  3. גם סדר הישיבה בליכוד מאוד מאוד מדאיג וביחוד תהליך צבירת הכוח. בוחרי הליכוד עדיין לא
    השתחררו מהנאמנות למפלגתם ולמרות קיטוריהם ימשיכו להצביע עבור ביבי או רחמנא לצלן
    לפייגלין.(אלוהים ישמור…) משהו ישתנה כאשר המצב יהיה באמת קשה.כיום כנראה רוב אזרחי
    המדינה חיים בהכחשה ולמעט התעוררות נזעמת פה ושם (ואני מתכוונת גם למחאה החברתית
    הנאיבית והיפה) אין כאן הפגנות בנוסח מאי 1968 בפאריס.

    אהבתי

  4. מודעות יש וגם כעס רב אבל כדי לגבש את האנרגיות לפעילות משמעותית ..זה כבר הרבה יותר מסובך. זכורה לנו עליתה ונפילתה של מפלגת הגימלאים שהחלה כתקווה הגדולה דוקא של הצעירים. זה כמובן לא אומר שמשהו אחר וחיובי יכול לצמוח. הלואי!

    אהבתי

  5. נו טוב, כבר אמרו גדולים וחכמים ממני – דמוקרטיה היא שיטת הממשל היחידה שאבסולוטית לא יכולה לשרוד אם רוב העם/אוכלוסיה לא ממש רוצה בה.

    בכלל, כל הנושא הזה של דמוקרטיה וסובלנות וליברליות מרגיש יותר ויותר כמו שיהוק של החצי השני של המאה ה – 20, שאחריו אנחנו חוזרים לקסנופוביה והלאומנות שהרבה יותר טבעיים לכולנו.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s