הרבע המלא של הכוס

התפרסם בידיעות אחרונות 22.5.12

אחרי שש תוצאות תיקו, ניצח רב האומן הישראלי בוריס גלפנד את אלוף העולם בשחמט וישוואנאתן אנאנד. גלפנד לא רק הגיע לגמר; הוא מהווה יריב של ממש לאנאנד. הניצחון במשחק השביעי הוא הישג מרשים ביותר. לאף אחד מן השניים אין בשלב זה יתרון ברור. הניצחון הראשון יכול היה ליפול בחיקו של כל אחד מן המתחרים וחלק גדול מן הפרשנים סבור שסיכוייו של אלוף העולם עדיין טובים יותר. שחמט, כמו כדורגל, משחקים עד שנגמר זמן הפציעות. אין שום ביטחון שמי שהבקיע את השער הראשון במשחק האליפות יניף את הגביע בסופו. אבל בתקשורת הישראל מיהרו להכריז שגלפנד, "בדרך לאליפות". "לשניים," הכריז אתר אינטרנט אחד, "נותרו עוד חמישה משחקים, ואם גם הם – כמו קודמיהם – יסתיימו בתיקו, יהפוך גלפנד לאלוף העולם הישראלי הראשון בענף." ה"אם" הזה הוא חתיכת אם. ניחשתי שני מספרים בהגרלת הלוטו? אני בדרך לזכייה בפרס הגדול, "אם" רק אנחש את שאר המספרים כמו את קודמיהם. נבחרת ישראל הצליחה לא לספוג שער מנבחרת ספרד במשך 15 דקות? היא בדרך לתיקו סנסציוני, "אם" רק תצליח להימנע מספיגת שערים במשך 75 הדקות שנותרו. הזמן הזה בין לבלוב תקוות הבוסר להבשלתה הוא הזמן שבו המציאות טופחת על פנינו. ואכן תוך 24 שעות התהפך הגלגל וגלפנד הפסיד.

כל זה לא בא להפחית מערכו של גלפנד. גם אם יפסיד בתחרות יהיה מדובר בהישג גדול, קל וחומר אם ינצח בה. מה שרציתי לדבר עליו אינו שחמט, אלא הנטייה שלנו להתעלם ממידע שמקלקל לנו את התמונה. התקווה החפוזה להכתרתו אלוף שחמט ישראלי, היא מקרה קל של התעלמות מן המציאות. התקווה שביבי, ברק ומופז יארגנו לנו איכשהו בובה של מדינה היא מקרה חמור הרבה יותר של מה שדוברי האנגלית מכנים "wishful thinking". מה שהצנזור הפסיכולוגי שלנו גוזר אל מחוץ לתמונה הוא העבר. לשלושת הג'נטלמנים הללו, שעכשיו תולים בהם תקוות גדולות (השבת השוויון למדינה, תהליך מדיני, שינוי החוקה, פתרון המשבר האיראני) יש עבר. אנחנו מכירים אותם. אחרי הכול אין מדובר באנשים שנולדו אתמול. הם כבר הבטיחו הרבה ולא קיימו הרבה. הבטחות לשוויון ולתהליך מדיני ולאלף ואחד עניינים נוספים הלא שמענו מהם חזור ושמוע. איכשהו זה אף פעם לא הסתייע—השד יודע למה. המיתוס שמוכרים לנו כעת הוא שלצ'יפים לא היה מספיק כוח להוציא אל הפועל את תכניותיהם. הטענה הזאת מזכירה את תירוצי  "הדשא עקום, השופט בן זונה והקור/חום הוציא אותנו משיווי המשקל" שבהם משתמשים כדורגלנינו להצדקת הישגיהם העלובים. המציאות שונה. לטוב ולרע, יצחק רבין ביצע מהלכים מדיניים (פנימיים וחיצוניים) נועזים עם קואליציה חלשה בהרבה מזאת של נתניהו ואילו קואליציית פרס-שמיר הענקית התאפיינה בעיקר בקיפאון גמור, על אף, ואולי בגלל, גודלה. הסיבה שברק ונתניהו ממעטים לפעול אינה חולשת הקואליציה שלהם, אלא תפיסת עולם. תפיסת העולם הזאת לא השתנתה, כפי שבעלי הברית ה"טבעיים" של נתניהו (המתנחלים, החרדים, ליברמן) לא השתנו בגלל שנחמן שי ודליה איציק הצטרפו לקואליציה. כמובן שהכול עוד יכול לקרות. קורה שאנשים פועלים בניגוד לתפיסת עולמם המוצהרת וכנגד מעשיהם בעבר. אפילו נבחרת ישראל ניצחה פעם—בדקה התשעים—את נבחרת צרפת. לא הייתי מציע לנו לסמוך על הנס. כדי לעלות על גדותיה, מחצית הכוס המלאה צריכה לעבור תחילה את מחצית—ואולי יותר ממחצית–הכוס הריקה. מה יהיה בעתיד איננו יודעים אפוא. די ברור מה יש לנו בהווה:  כנסת שהפכה לזנב שהממשלה מכשכשת בה ותרבות פוליטית שבה אין שום משמעות למילים, להבטחות, להתחייבויות. זה דווקא טוב לנתניהו-ברק-מופז. השאלה היא אם זה טוב לנו.