סוקרטס חוזר: על סכנותיה של הנוסטלגיה

התפרסם בידיעות אחרונות 29.5.12

סוקרטס, הפילוסוף היווני שהוצא להורג בשתיית רעל בשנת 399 לפנה"ס, חזר אל הכותרות—או לכל הפחות אל שוליהן. באתונה התנהל בימים האחרונים משפט רטרואקטיבי, שבו נתבקשו  10 שופטים מומחים לקבוע אם ההאשמות שבהן נאשם הפילוסוף (קלקול מידותיהם של הצעירים וזלזול באלי המדינה) הצדיקו את הרשעתו בדין. בעת שהאתונאים דנו בעניינו, סוקרטס העליב את שופטיו. הוא טען שהגמול המגיע לו הוא קצבה מטעם המדינה, וכאשר הורשע סירב להימלט (מה שהכול ציפו שייעשה, ומה שהיה עולה בידו בנקל). הוא שתה את כוס התרעלה בעודו טוען באוזני תלמידיו כי הציות לחוקי המדינה חשוב מגורלו של היחיד, וכי גם כאשר נעשה לזה עוול אל לו להפר את החוק. הטיעון הקונפורמיסטי הזה נשמע מפתיע כל כך מפי מי שרוב חייו היה עסוק בקריאת תיגר על כל מה שמקובל (בין היתר על הדמוקרטיה עצמה, שסוקרטס לא היה ממעריציה), עד כי הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה העלה את החשד שסוקרטס רצה למות. לא הוצאה להורג הייתה כאן אלא התאבדות.

על אף שסוקרטס נחשב כבר יותר מאלפיים שנים למרטיר הראשון של הפילוסופיה, היו דעותיהם של המומחים חלוקות במפתיע. חמישה מבין העשרה מצאו שהפילוסוף הורשע כדין על פי חוקי אתונה של זמנו, וחמישה מצאו אותו זכאי. בסוף ההליך הכריזו השופטים שבהיעדר רוב לכאן או לכאן, יש למצוא את סוקרטס זכאי. סוקרטס ניצל אפוא. כלומר לא בדיוק ניצל. כפי שקורה לא פעם, חיל הפרשים בושש לבוא, ולא נותר אלא לקבוע שלו רק היה הבלתי אפשרי אפשרי, היה הכול בבחינת האפשר.

במקביל למשפט החוזר באתונה, מככב סוקרטס גם בשיר חדש של גינתר גראס. גראס מאשים את אירופה כי בניסיון לכפות על יוון כללי משחק כלכליים שיביאו לסילוקה מן האיחוד האירופי, היא מבקשת, שוב, להשקות את יוון ברעל. בסירוב לקבל את התביעות, כותב המשורר, "סוקרטס מחזיר לכם את הגביע". אם תסולק יוון מן האיחוד, מזהיר גראס, "את [אירופה] תאבדי את נשמתך, בלי הרוח של יוון אשר הגתה אותך, אירופה…הכאוס קרוב, כי השוק אינו צודק. את רחוקה מאד מן הארץ שילדה אותך."

יש משהו מוזר בשתי ההופעות של סוקרטס בתקשורת, ביוון ובגרמניה. בשתיהן ישנה התעלמות מן המציאות למען איזו פנטזיה אידיאלית. המשפט החוזר מתעלם מן הנסיבות שבהן נערך המשפט הראשון. הוא לא נערך בפני חבר של שופטים מומחים ששקלו את העובדות והכריעו על פי החוק, אלא בפני אחת האספות העממיות, שבה השתתפו 501 חברים. זה היה משפט פוליטי לכל דבר. ההאשמות היו פוליטיות, נשאו בו נאומים פוליטיים ולא התנהל בו דיון מדוקדק בדיני ראיות. תגובתו המתגרה של סוקרטס מעידה כי הוא הבין בדיוק מה אופי התהליך שבו הוא נוטל חלק. ההתעלמות מן המציאות בוטה עוד יותר בשירו של גראס. גראס שוכח שכוס התרעלה לא הוגשה לסוקרטס על ידי אירופים עשירים מן המערב והצפון, אלא על ידי אזרחים אתונאים שפעלו על פי כלליה הלא בלתי-בעיתיים של הדמוקרטיה שאת נשמתה הוא חושש לאבד. חשוב מזה, אין כל קשר בין "ערש הדמוקרטיה" (עם כל ההסתייגויות) לבין יוון המושחתת של היום. ההחלטה לצרף את יוון לאיחוד על אף הבעיות החמורות שהציבה כבר בימים האופטימיים ההם, הוכרעה בזכות סוקרטס ואפלטון, כאילו השניים עודם מהלכים בינינו. לא יוון של המציאות עמדה בפני המכריעים, אלא יוון ההיא "הקלאסית", שעליה למדו בבית הספר.

אני מניח שאתם זוקפים גבה. מי נותן לזיכרון בן אלפיים שנה לקבוע את דרכו המדינית במציאות של היום? בסופו של דבר זה הרי יוביל לקטסטרופה.