השירה היא אנטי רעש

בחודשים האחרונים פירסמתי כאן לא מעט תרגומי שירה, בעיקר לטינית. מבחינות מסוימות זה לא דורש הסבר. תרגמתי טקסטים שאני אוהב, טקסטים יפים בעיניי, שאינם נגישים לרוב קוראי העברית. התרגום מלטינית הוא אקט של שיתוף. אני חולק אתכם משהו שיקר לי. אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שיכולה להיות בעלת משמעות גם בשבילכם. לא רק התרגום הוא מעשה של שיתוף, אלא, במידה מסוימת, האמנות כולה. היוצר אינו מסתפק בחוויה הפרטית שלו, בשפה הפרטית שלו. הוא מבקש לבטא אותה בדרך שתהייה משמעותית גם לאנשים אחרים. מה הוא מרוויח בתהליך? בואו נשכח לרגע את הרווחים הגשמיים–כסף, מעמד, הכרה. כל אלה קיימים כמובן, אבל קשה לראות בהם את הדחף העיקרי. כאשר הוא חולק מילים, תמונות, צלילים עם אחרים היוצר פורץ, ולו במידת מה, מתוך מעגל הבדידות שלו. כאשר החומרים הפרטיים שלו מתרגמים לשפה מקשרת-מתקשרת הם נעשים טעונים באנרגיה שיכולה להיווצר רק במפגש בין יוצר לקהל. המפגש הזה מדלל את החוויה הפרטית, אבל גם מרחיב אותה. "במגירה" יצירת האמנות נותרת שיקוף של התשוקות והצרכים הפרטיים של היוצר. כאשר יש לה ולו גם קורא-מאזין-צופה אחד היא מקבלת חיים משלה, חיים שהיוצר ממלא בהם תפקיד משני. הוא זוכה להפוך לחלק מחבורה–הקריאה-העצמית נעשית חלק ממגוון רחב יותר של אפשרויות קריאה. כי מרגע שקראנו טקסט, כל טקסט, הוא נעשה שלנו. הוא מתערבל בנפש עם החומרים הייחודיים של כל קורא וקורא, כל צופה וצופה, כל מאזין ומאזין ומשנה את צבעו בהתאם. הרקליטוס צדק. לעולם אינך יכול לטבול פעמיים באותו נהר. קטולוס שלי שונה לחלוטין מקטולוס שלכם–לא רק משום שבעבורי התרגום נוכח תמיד לצד המקור, כהשתקפות מעוותת שלו; לא רק משום שאני יודע שהבחירות התרגומיות שלי שינו לא במעט את המקור, אלא בעיקר משום שאתם משבצים אותו מיד בפאזל הנפשי שלכם. בפאזל הזה יש חוויות שאינן של המשורר והמתרגם, תמונות שאינן שלהם, שירים אחרים שאינם ידועים להם וגם לו נודעו הייתה להם משמעות שונה לחלוטין. שהרי בני אדם מעכלים את כל מה שהם צורכים. מה שבעל ערך עבורם נעשה חלק מהם, ומה שאינו בעל ערך בעבורם מוכרז כפסולת ומופרש.

אבל גל הפואטיות ששטף אותי (ודרכי אתכם) לא צץ רק מן הצורך הקיומי האנושי ליצור ולחלוק. כמו לכל דבר, היה גם לו הקשר. בימים האחרונים אני תוהה על ההקשר הזה, תוהה על קנקני. בהדרגה עולה בי ההכרה שהשירה משמשת לי מעין מפלט. שירה גדולה היא משהו חף לא רק מקלישאות, אלא גם מזוהמת היומיום, מאי הסדר, מן הרעש שהוא חלק מחיינו. עריכת מגזין "קומפרס", שבה אני שקוע מאז הוקם לפני כחודשיים, חייבה אותי לקשב גדול לרעש היומיומי שמייצרת רשות הרבים שלנו. מי שרוצה לערוך מגזין "אקטואליה ותרבות" אינו יכול לנעול את עצמו בדלת אמותיו. אין מדובר בקשב הרגיל, במודעות למה שקורה סביבנו ואפילו במעורבות רגשית בקורה. מדובר בשימת לב אחרת, בסינון גס הרבה יותר מן הסינון הרגיל. החוויה הזאת–הפתיחה לרווחה של חלונותיי להמולת הרחוב–ערערה בי איזה שווי משקל פנימי. הרעש "שלנו" אינו קל לעיכול. באופן אינסטינקטיבי פניתי אל השירה, אל מה שבעיניי הוא "אנטי רעש", יופי, סדר הרמוני, אל מה שמשיב את רוחי ומניח את דעתי. במקביל לכתיבה האינטנסיבית של "אקטואליה" חשתי צורך לא רק לצרוך, אלא גם לתקשר גם בשפה האחרת שנדחקה פתאום אל השוליים. אני מודה לכם על שחלקתם אתי את אהבת השירה שלי.

16 replies »

  1. ואנחנו מודים לך כפליים. השירה היא אנטי רעש, איזה יופי. כמעט שירה בפני עצמה.
    קטולוס שלי הוא קצת בנו של קטולוס שלך, והוא אסיר תודה להוריו. שלא כמו במיתולוגיות, אין זכנה של ממש לרצח אב.

    אהבתי

  2. מעטים הם הקוראים אשר זוכים לתגובה כל כך נפלאה – מאוד התרגשתי. יש לך יכולת מופלאה לרגש באמצעות "עט הזהב" עימו הגעת לאויר העולם.קראתי לא מעט ממה שכתבת ותירגמת וזה תמיד עורר משהו – לפעמים צחוק(כן,כן!),ולפעמים עגמימות. אבל תמיד העשיר אותי.מעניין שהבחירות שלך סחפו קוראים (שלא תמיד מגיבים) .
    ברור שמאחורי כל כותב (וכמובן גם כל קורא) מצוי עולם רגשי מורכב אשר מכוון לחומרי הכתיבה והקריאה אליהם הוא נמשך אתה הצלחת לעורר את המודעות לחומרים שבלעדיך לא הייתי מגיעה אליהם.
    אני מקווה שהעיסוק בקומפרס לא יגזול את כל זמנך!
    יישר כח!

    אהבתי

  3. ועוד משהו .
    הבחירה ביופי הינה מעט מן הנחמה שאנחנו נותנים לעצמנו נוכח המציאות.
    ואכן תמיד היה יופי אם זה בשירה או רוחב לב או כל דבר אנושי אחר. ואת היופי הזה אסור לשכוח!

    אהבתי

  4. תודה. ששלחת לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה. כדברי יונה וולך. אבל לפעמים אי אפשר לברוח ואפילו לשירים צליל של צעקה העולה במאמר יפה של חגי רוגני : "רק צפרי מסע יודעות : על הגירה ופליטות בשירה" .

    ועדין ספקתם אתה וקטולוס רגעי חסד.

    .

    אהבתי

  5. על הפסים, עם הגב לעיר שעל המים, המילים שלך מרגשות מאד. במושב לידי, ילד חמוד מאד אחד, מניע את האצבעות הדקיקות שלו במהירות שאף פעם לא תהיה לי, על המסך הרעשני שלו, מדלג במיומנות מזהירה מעל למשוכות צבעוניות מדומיינות. בחלון אנו חולפים על פני מרחבים ירוקי עד ושדות פרגים שלא נגמרים, ואני תוהה ביני לביני, אם השירה תמשיך להיות חלק מעולמו של הדור הרך הזה, או הבאים אחריו…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s