דיבוק צא

התפרסם בידיעות אחרונות 5.6.12

לפני זמן מה התפרסם באינטרנט ראיון שערכתי עם ראש המל"ל לשעבר, עוזי ארד. דיברנו על יחסי ישראל וארה"ב, על מצבה הגיאופוליטי של ישראל, על הבעיה האיראנית, על תפיסות העולם של ראש הממשלה ועל היחס לחוק בישראל. בין היתר עלה בשיחה בינינו נושא פינוי הבתים בגבעת האולפנה. ארד השיב מה שהשיב. לאחר הפרסום תהה מה ההיגיון בהקדשת חלק לא מבוטל מן הריאיון לנושא טפל וזניח כמו גבעת האולפנה. העולם, אמר, כמרקחה ואנחנו עוסקים בשטויות. הבעיה במדינת ישראל היא שהעיסוק בשטויות הפך לעניין מכריע, שיחרוץ גורלות לא פחות, ואולי יותר, מן הנושאים האחרים החשובים לאין ערוך, שבהם עוסקים מנהיגי המדינה במדינת ישראל ההתנחלויות הפכו לעניין דתי במהותו, לא רק בעבור הקבוצה המשיחית הקטנה המכוננת את חייה על פי עניין מרכזי אחד—"יישוב ארץ ישראל"—אלא בעבור כולנו. מה מאפיין את החשיבה הדתית? מאפיין אותה וטו נחרץ על דיון רציונלי, על בחינת היחס בין עלות לתועלת. אין טעם לטעון בפני המאמין שאין "הגיון" בהימנעות מהדלקת אור בשבת. תלוי איזה הגיון. יהודי דתי מציית להגיון משלו, תוך התעלמות כמעט מוחלטת משיקולי תועלת. החובה למצוץ את אברו של הנימול במהלך ברית המילה יכולה להיראות ללא מאמינים כמגוחכת, כמסוכנת (היא עלולה להעביר חיידקי הרפס מפי המוהל לנימול) וכמופרכת מבחינת ההסברים ההלכתיים המקובלים למעשה. כל אלה לא יגרמו למאמין לשנות את דרכיו, שהרי האמת שבה הוא מאמין נתנה משמים ואין היא חייבת להתחשב לא ברציונליות האנושית ולא בשיקולי תועלת. כל זה טוב ויפה כל עוד מדובר בעניינים שבין קהילת המאמינים לבין אביה שבשמים. זה פחות טוב כאשר מדובר בהכרעות המתקיימות בעולם המשחק על פי כללים שונים בתכלית. רוב המתבוננים בנו מבחוץ מתקשים להאמין, שראש ממשלת ישראל הטרוד באלף ואחד עניינים קיומיים, מקדיש זמן ומאמץ לשאלה איך בדיוק יפוצו חמש משפחות של פולשים בלתי חוקיים לאדמה פרטית פלסטינית. האם ינוסרו הבתים ויועברו כפי שהם לגבעה סמוכה? האם ייבנו עשרה בתים בתמורה לכל בית שיוזז כמה אמות ימינה או שמאלה? האם יש לבצע מהלך מרחיק לכת של עקיפת מערכת הצדק כולה ובלבד שלא תנוע שערה מראשם של המתיישבים? התשובה ל"שטויות" הללו תקבע את גורל הקואליציה, את גורלו של ראש הממשלה ואת גורל כולנו.

החברה הישראלית סובלת מאובססיה, "דיבוק". כל הדיונים האחרים אצלנו סובבים סביב שאלת ההתנחלות שספחה לעצמה את מרבית האנרגיה הציבורית שלנו. מה שהתחיל כמדיניות שיש לה הן מטרות דתיות (יישוב הארץ) והן מטרות רציונליות (סיפוח שנועד להגדיל את הטריטוריה של מדינת ישראל), נעשה עניין דתי במובהק. השאלה הפשוטה—האם יש למנהיג, הרואה את התמונה הכוללת של האינטרסים המדינתיים, הזכות להכריע בגורלם של חמישה בתים על גבעה—אינה נשאלת, או אם היא נשאלת התשובה עליה היא שלילית. ההתנחלויות אינן משרתות אותנו. אנחנו משרתים אותן. הזמן, התמרונים, המערכת המסובכת של פיצויים ומעקפים הנדרשים כדי לפתור את הפסאודו-בעיה הזאת הם יקרים ומיותרים. מעבר לכל השיקולים המוסריים (כמה זמן ניתן לשלול כל זכות מתושבי השטחים הלא-יהודים?), החוקיים (כמה זמן אפשר לצפצף על החוק הישראלי והבינלאומי) והחברתיים (כמה משאבים מוקצים לקבוצה קטנה ובעלת זכויות יתר?), יש כאן הגבלה דרמטית של יכולת הפעולה של הרשות המבצעת, של יכולתה לפעול על פי שיקולים רציונליים. וכל זאת בשם מה? בשם הדיבוק הקדוש שהתנחל בלב הפוליטיקה הישראלית. הגיע הזמן לומר: דיבוק צא!