התפרסם בידיעות אחרונות 12.6.12
בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את בני הזוג אברהים ובאסמה ג'ולאני בהחזקת עובדת זרה מהפיליפינים בתנאי עבדות במשך כשנתיים. בני הזוג טענו להגנתם שהיו אדונים טובים. הם העניקו לשפחתם חדר וטלפון ואפילו שילמו לה משכורת. מה עוד היא צריכה? לו היה שכל בקדקודה, הייתה מבקשת לרצוע את אוזנה מאהבת אדוניה ולהיות להם שפחת עולם. בית המשפט לא קיבל את טענת הנדיבות כתחליף לחירות. השופטים הכריזו כי "העבירה שבה הורשעו בני הזוג היא מהעבירות החמורות בספר החוקים הישראלי, שנועדה להתמודד עם תופעה חברתית רעה של עבדות מודרנית, שבה נעשים בני אדם מעין חפצים המוחזקים כרכוש על ידי אחרים השולטים בחייהם". ומהו העונש על שלילת חירותו של אדם, על עבירה שהיא מהחמורות בספר החוקים הישראלי? או, טוב ששאלתם. ארבעה חודשי עבודות שירות, וקנס של 2000 ₪ (אלפיים ₪). בהתפרצות של זעם שיפוטי הורה בית המשפט לבני הזוג לפצות את שפחתם הנמלטת בסכום של 15000 ₪ שלמים. עד כדי כך. ארבעה חודשי שירות וקנס של אלפיים ₪ על שלילת חירותו של אדם. צריך לקרוא כדי להאמין. כאשר אתם רוצים להבין את סולם הערכים של חברה לא די להסתכל בספר החוקים שלה. ספר החוקים מצייר את התמונה האידיאלית—כך היינו רוצים לראות את עצמנו. הפסיקות הן היישום של המילים הגבוהות לפרוטות המעשה. כך אנחנו באמת. המעשים הקטנים מרוקנים את המילים הגדולות מתוכן. חשבו למשל על המילים הגבוהות שהנפיק בית הדין הישראלי אחרי הטבח בכפר קאסם—"דגל שחור", "פקודה בלתי חוקית בעליל". בלה בלה בלה. העונש פרט את המילים המרשימות למעשים, מרשימים פחות: נותן הפקודה ישכה שדמי נקנס באגורה אחת—"חמישים ערבים בגרוש", הגיב בזמנו אחד מתושבי כפר קאסם. על הנאשמים האחרים נגזרו עונשי מאסר ארוכים. דא עקא שתוך כשנה שוחררו כולם מן הכלא. לא צריך להיסחף. אמרנו את המילים הגדולות. רבאק; מה עוד אתם רוצים? רבאק, כולה ערבים. עכשיו קובע בית המשפט בירושלים שיש אמנם עקרונות יפים על חירות ועל הזוועה שבעבדות, אבל לא צריך להיסחף בפריטתם למעשים. רבאק, כולה פיליפינית.
הרגעים הקטנים הללו בשולי החדשות הם סימפטומים שכל מי שאכפת לו מן החברה בישראל ומדמותה המוסרית צריך להביט בהם בדאגה רבה. לרובנו לא ממש אכפת מהעובדים הזרים וכל עוד לא נעשו בהם מעשי זוועה ממש, אנחנו מביטים בעין סלחנית על שלילת זכויותיהם. נראה לנו סביר שיופקדו בידי יבואני האדם הסוחרים בהם כבבשר; נראה לנו סביר שיחיו בתנאים תת אנושיים; נראה לנו סביר שיושפלו ויבוזו, שיקבלו שכר רעב. במידה רבה אנחנו רואים בהם מכשירים ותו לא. אתה משתמש במכשיר ואז משליך אותו. אתה משתמש בו כך שלא יפסיק לעבוד. אתה לא "מכבד" אותו. כולה מכשיר. זאת אגב בדיוק הגדרת העבדות בעולם העתיק: העבד הוא instrumentum vocale, מכשיר מדבר. לפעמים אתה מתייחס לעבד שלך יפה: אתה נותן לו כסף ודואג לו למיטה ולמזון. לפעמים לא. כל העיקרון הוא שאתה הוא המחליט. החברה המודרנית החליטה לאסור עבדות מכל סוג, אפילו עבדות "הומנית" ואפילו עבדות מרצון. גם המחוקק הישראלי שותף להלכה לתפיסה הזאת. "העבירה שבה הורשעו בני הזוג היא מהעבירות החמורות בספר החוקים הישראלי". השאלה היא מה קורה כשזה מגיע למעשה. או אז מתברר שזעזוע מוסרי לחוד ועונש של ממש לחוד. מה אתם קופצים? כולה פיליפינית.
הבלוג של אביעד קליינברג 
יש קשר בין שתי הכתבות האחרונות שלך:"מנהיג בדורו" "ורק פיליפינית" הכול יחסי. אלא שביבי המלך זוכה להערכה בעוד הוא מנציח כיבוש של מיליוני בני אדם, אי שיויון חברתי חמור. סחטנות פוליטית המייצרת עיוותים חברתיים והכול בשם היציבות.
בעוד שפסק הדין בנושא העובדת הפיליפינית הוא תקדים ראשוני ורב משמעות. לראשונה בישראל
מסרב בית המשפט להשלים עם תנאי עבדות מודרנית ומרשיע את בני הזוג.
זה פסק דין השולל את ההחפצה בה הורגלנו, והוא ישמש גורם מרתיע על אף גזר הדין שאינו מספק את תחושת הצדק שלנו.
אהבתיאהבתי
לא רק התקדים חשוב, אלא גם העונש. בית המשפט השמיע מילים מפוצצות וגזר עונש מאד צנוע. אפשר לומר שאסור לחנות על המדרכה, אבל אם העונש הוא 50 ש"ח קנס, זה סיכון שאנשים יקחו.
אהבתיאהבתי
תיקון חשוב בנוגע לכפר קאסם. בית המשפט שתבע את המושג דגל שחור היה בית הדין הצבאי המחוזי, בראשותו של השופט בנימין הלוי, והוא שפסק עונשי מאסר חמורים למבצעים, מלבד אל"מ שדמי. אל"מ שדמי נידון לעונש מגוחך על ידי בית דין אחר, לא בית הדין ההוא. היה לו מזל גדול, מכיוון שמפסק דין "הדגל השחור" עולה שהשופטים חשבו שהוא ראוי למאסר עולם והורדה לדרגת טוראי.
בעניין כפר קאסם, לפחות, אני חושב שהתקדים חשוב יותר מהעונשים בפועל. לפני הטבח- איש בצבא לא ידע בכלל שיש דבר כזה פקודה בלתי חוקית בעליל, ואלו שסרבו לירות באנשים חפים מפשע היו בטוחים שיעמידו אותם לדין על כך שלא ירו. ההרשעה החמורה, למרות החנינות אח"כ, העבירה מסר ברור לצבא, ועובדה שהמסר של פקודה בלתי חוקית בעליל נקלט וטבח מהסוג הזה לא חזר על עצמו.
אהבתיאהבתי
תודה על הדיוק. אשר לאפקטיביות, היא מעורבת. לא היו מעשי טבח בארץ. בה בעת הובהר שערבים הם אזרחים סוג ב. הבעיה היא בעיה מוסרית שלנו. הערבים הם התפאורה חדרמה המוסרית הזאת.
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שבפס"ד הובהר שערבים הם אזרחים סוג ב' – בדיוק להיפך. השופטים הדגישו את היותם אזרחים, ולא נתנו שום פיתחון פה לטענה כאילו הם "סיכון בטחוני" או "גייס חמישי". אם כבר – הדגש בפסק הדין היה שאסור לטבוח בני אדם באופן כללי, אפילו אם הם לא אזרחים, ואפילו בשטח כבוש. זו היתה הסיבה היחידה שבגללה נושא האזרחות הערבית אמנם הובהר אבל לא הודגש יותר מדי. מעניין לציין שמי שהדגיש את הנושא הזה היה דווקא התובע, ואילו הסנגורים ראו באופן כללי את הערבים כאויב מוחלט.
אהבתיאהבתי
ובשולי הדרמה המוסרית הזאת, בגזר הדין נכתב "לאור העובדה כי מדובר בפסק דין ראשון בעבירה החליטו השופטים להקל עם בני הזוג.".
אברהים ובאסמה ג'ולאני משועפאט יצאו בזול. מעניין לחשוב מה היה העונש שהיה מוטל על אברהם ובתיה גולני מהגבעה הצרפתית, נניח.
אהבתיאהבתי
ולעניין עצמו, חשוב לומר שהענישה בישראל מקלה באופן שערורייתי על כל סוגי העברות כמעט.
אהבתיאהבתי
החוק, אכיפתו והעונשים שנגזרים על הפרתו הם גם חלק ממערכת חינוכית, לא רק הרתעתית. סף הזעזוע שלנו כחברה מניצול עובדים הרבה יותר מדי גבוה. היה ראוי שנזדעזע כבר מפגיעה בזכויות הסוציאליות של עובדים ישראלים, שהיא ממש נורמטיבית. גסות הלב נבנית נדבך על גבי נדבך של ניצול ציני של חולשת העובדים. זו קיימת בכל שכבות החברה, לא רק בשוליים, כמו בחברות תוכנה, בהן חוק שעות עבודה ומנוחה נרמס בשיטתיות, רמיסה המגובה בלי בושה בחוזי ההעסקה (שכמובן לא נותנים לעבירות הללו תוקף חוקי). אבל אבדתם ענין במשפטים האחרונים, נכון? כי זה הרבה פחות צבעוני (בעיקר פחות צהוב). אני ממש לא חושבת שכל העבירות הללו זהות בחומרתן, אבל מי ששורף ספרים וכו'.
אהבתיאהבתי
לא אבדנו עניין. את צודקת.
אהבתיאהבתי
כאשר אנחנו אומרים "חברה מתוקנת" למה בעצם הכוונה? הקמנו מנגנוני חוק . האם יש אפשרות גם להקים מנגנוני צדק?
פסק דינו של אותו עורך דין ידוע אשר דרס אם ובנה היה חוקי למהדרין אך האם היה בו מסר חברתי? כמובן שלא. ויש דוגמאות בשפע. עבדות מודרנית מתקיימת אצלנו כל הזמן: שכר המתמחים, עובדי הקבלן ועוד. ההבדל נעוץ בכך שהפיליפינת לא יכולה לשבות וגם אין לה נציגות בהסתדרות.
הגברת הענישה לא תמנע ניצול החלשים על ידי החזקים. אולי פיקוח הדוק ימנע חלק מן הרוע.
באופן אישי הכרתי כמה פיליפיניות מקסימות אשר קיבלו יחס הוגן ומעריך.
המת
אהבתיאהבתי
הגברת הענישה היא מסר חשוב לא פחות מן המילים הגדולות, ודאי כשמדובר בענישה תקדימית. זה לא אומר שהמורשעים צריכים להיענש בשם כל תחלואי החברה הישראלית, אבל להותיר אותם עם עונש סמלי במידה רבה אומר שזה אמנם לא בסדר, אבל לא ממש נורא.
אהבתיאהבתי
היו פעילויות רצחנין נוספות (דיר יאסין, שבויים ) . כל זמן שאין קונצנזוס חברתי על חומרת המעשים
הרי שיש בכך משום מתן לגיטימציה שקטה שזו דרכו של עולם. המציאות מראה שרק במקרים
מזעזעים במיוחד (אייכמן,יגאל אמיר) החברה כולה מתעוררת.
איך אמרת?
כולה פיליפינית….
אהבתיאהבתי
אבל דיר יאסין היה לפני כפר קאסם, לא אחרי. הכרונולוגיה חשובה. היו מקרים של רצח שבויים- אבל טבח המוני, בוודאי שבאזרחי המדינה, לא חזר עוד.
אהבתיאהבתי
האם קראת את פסק הדין ואת גזר הדין במלואם? בית המשפט איננו אספסוף צמא דם שמתקהל עם הקלשונים בכיכר העיר, אלא גורם מאוזן שצריך להתחשב בשורה ארוכה של גורמים ושיקולים בבואו לגזור את הדין. במקרה הזה, מדובר בחוק חדש ובהרשעה תקדימית (הזוג היה הראשון בישראל שהורשע בעבירה הזו). בני הזוג הם אנשים מבוגרים, נורמטיבים, ללא כל עבר פלילי, שתורמים ומעורבים מאוד בצדקה בקהילה שלהם. יתרה מכך, בפסק הדין ובגזר הדין הודגש כי העבירה עצמה היא אמנם מהחמורות שבספר החוקים, אבל הנסיבות הספציפיות של ביצוע העבירה במקרה הזה לא היו מהחמורות שיש: לא נעשה כל שימוש בכוח, לעובדת הזרה התאפשר כל העת לשוחח בטלפון עם בני משפחה וחברים, בני הזוג סייעו לה במרבית בקשותיה, וגם התנאים שהיא שוכנה בהם בתוך הבית לא היו גרועים. זה תמיד קל להתלהם ולצעוק בצורה פופוליסטית שהעונש קל כי העובדת היא פיליפינית והעבירה היא חמורה. אבל אם מסתכלים על כל הנסיבות וכל השיקולים כמו שבית משפט צריך לעשות, המסקנה שונה.
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שצריך לתלות את האשמים בכיכר העיר. אני חושב מאידך גיסא שלהסתפק בארבעה חודשי שירות ובקנס בן אלפיים ש"ח הוא לעג לרש. העובדה שהם אנשים "נורמטיביים" היא טיעון בעייתי. בחברה שבה זה בסדר לשעבד אנשים, גם אנשים נורמטיביים יעשו זאת. אשר לחביבות שגילו המעסיקים, בית המשפט לא קיבל את הטענה שמדובר היה בעבדות בתנאים סבירים. הוא הרשיע אותם בהעסקה בתנאי עבדות. לכל הפחות צריך היה להשית עליהם קנס כבד מאד שיבהיר שבית המשפט מגבה את המילים במעשים–צריך להיות מאד לא משתלם להשתעשע בעבדות. גם לאנשים נורמטיביים.
אהבתיאהבתי
למה אתה לא מזכיר את הפיצוי? לא רק קנס של 2,000 ש"ח לכל אחד, אלא גם פיצוי של 15,000 ש"ח שכל אחד מבני הזוג משלם למתלוננת. צריך לזכור שגם במקרים חמורים יותר, למשל אונס, פוסקים לקורבן קנס של 30 או 40 אלף ש"ח. הדין הפלילי הוא לא תביעת נזיקין. צריך גם להביא בחשבון שהעובדת הגישה במקביל תביעת פיצויים נגד הנאשמים לתשלום שכר הוגן בביה"ד לעבודה (ששם היא צפויה לקבל את כל השכר שמגיע לה לאורך התקופה).
בעניין הנורמטיביות של הנאשם – קיומו או היעדרו של עבר פלילי, מעורבות חיובית בקהילה, הבעת חרטה וכו', היא בהחלט שיקול משמעותי בכל מקרה של גזירת עונש. רק במדינות טוטליטריות לא מתחשבים בנסיבות אישיות של הנאשם. לגבי העבירה, אי אפשר להסתכל רק על הכותרת של סעיף החוק (החזקה בעבדות) מבלי לדון בנסיבות הקונקרטיות – בית המשפט הדגיש כי מתוך 3 החלופות שהעבירה הזו כוללת (החפצה, שליטה ממשית ושלילת חירות), הנאשמים ביצעו באופן מלא רק את החלופה השלישית (שלילת חירות) ובאופן חלקי את החלופה השניה (שליטה ממשית), בעוד שהחפצה קניינית לא היתה בכלל. בית המשפט גם הדגיש שהנאשמים לא השפילו את העובדת, לא ביזו אותה, לא הפעילו אלימות כלשהי ולא העסיקו אותה בעבודות מפרכות. היא בעצמה העידה שהם נתנו לה כל מה שביקשה (מלבד כאמור, האפשרות לצאת בצורה חופשית). בחו"ל, נסיבות כאלו לא מהוות בכלל עבירה של עבדות, אלא עבירה חמורה פחות של שעבוד כפוי. כל הדברים האלו כתובים בפסק הדין ובגזר הדין. אז אם במקרה כזה בית המשפט היה יורה בתותחים הכבדים וגוזר עונש כבד, מה היה נשאר לו למקרים הבאמת חמורים?
אהבתיאהבתי
אני מסכים עם נדב שאלמנט הפיצוי הוא באמת מכריע. אם הם נאלצו לשלם לה פיצוי רציני מעבר לקנס העונשי, אז בנסיבות הנתונות גזר ופסק הדין נראים לי שקולים ומוצדקים. אלמלא היה הפיצוי- הייתי סבור שגזר הדין אינו מספיק.
אהבתיאהבתי
פיצוי אינו קנס. הפיצוי, כשמו, מעניק לנפגע משהו במקום משהו שנלקח ממנו. הקנס אינו פיצוי. הוא נועד למנוע ולהעניש עלמעבירה שהמדינה רואה בחומרה. הקנס על חניה בחנית נכה הוא 500 ₪. הקנס על שעבוד הוא 2000. זה די משתלם. אני מתקשה להבין את כל ההתחשבנות המשונה הזאת ואת ההתחשבות האינסופית במשעבדים ובאוסף הנסיבות המקלות שלהם. אתם באמת סבורים שהמשעבדים עברו עבירה קלה?
אהבתיאהבתי
הם עברו עבירה חמורה – אבל צריך להתחשב בעובדה שזו היתה הפעם הראשונה. גם עניין הנורמטיביות חשוב. לא מדובר בנורמטיביות בסגנון של "סוחר הנשים הוא אדם תורם לקהילתו", כי הרי הם לא ספסרי עובדים זרים וכוח אדם שעושים את זה כל הזמן. ובסופו של דבר, הם שילמו 17,000 שקלים, שזה הרבה מאד לזוג ממוצע בישראל, ונראה שדי בכך כדי להרתיע ולשלוח מסר חמור. הרי אם אדע שכאשר אשעבד אדם, אפילו בפעם הראשונה, אשלם גם פיצוי עונשי של 2,000 ש"ח וגם פיצוי של 15,000 שקלים לאותו אדם- לא נראה לי שמישהו סביר יחשוב שזה משתלם.
אהבתיאהבתי
העבירה חמורה והקנס מגוחך. חד וחלק.
אין בפסק הדין הזה מימד של הרתעה (מעבר, אולי, לבושה בפרסום שם המעסיקים וצילומם). גרוע מזה – נראה שהקנס על ה'שיעבוד' שלה משתלם יותר מהקנס שהיו משלמים על העסקתה כעובדת זרה ללא רישיון (בדומה ל'צרות' של נילי פריאל-ברק ושל אשת היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין.).
ולעניין הפיצוי – גם אם תשימו רגע בצד את השיעבוד – התחשיב הנכון של הפרשי שכר שמגיעים לה, כולל תוספות של עבודה בשבתות, חגים ולילות (לפי חוק שעות עבודה ומנוחה); פדיון ימי חופשה; דמי הבראה; ימי מחלה; הפרשות לפנסיה; הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורין, וכל פיצויי ההלנה שמצטברים לפי החוק על כך שהרכיבים לא שולמו בזמן – יכול בקלות להגיע ל-15,000 ש"ח ואולי יותר. בבית הדין לעבודה היא הייתה מקבלת כספים אלה מתוקף היותם במסגרת הזכויות הקוגנטיות(*) שמגיעות לעובדים באשר הם עובדים.
ועוד לא פיצתם אותה בשקל אחד (!!) על עגמת הנפש, הצער והסבל שנגרמו לה במהלך השנתיים האלה, בהן חיה כאסירה וחששה לצאת מפתח הבית.
הקנס לא באמת קנס והפיצוי לא באמת פיצוי.
(*) זכויות קוגנטיות – הן זכויות עובדים בחוקי מגן שאינן ניתנות לוויתור (גם אם העובד 'מסכים לוותר' עליהן המחוקק מחייב את המעסיק לשלמן) בארץ, החוקים חלים ומגנים גם על מי שאינו אזרח ישראלי וגם על מי שאינו 'חוקי'.
אהבתיאהבתי
ואני דוקא השתכנעתי כי בדיוק "ההתחשבנות המשונה הזאת" היא אולי הכימות של שיקולים, נסיבות, מציאות חיים, ונורמות המייצרת את גזר הדין הקרוב ביותר לצדק.
אהבתיאהבתי
תרגום פיצוי על עבירות לכסף הוא הרע במיעוטו שהרי גם שופטים נכבדים פועלים לפי קוים מנחים על ענישה .מה שכן בולט בפסק הדין שמתקיימת התיחסות לכבוד האדם וזה לא דבר של מה בכך.
אהבתיאהבתי