דקדוק האהבה: אוצר מופלא של שירה טמילית עתיקה

הטמילית היא שפה הודית עתיקה שעודה בשימוש. היא מדוברת בדרום הודו, בצפון שרי-לנקא ובפזורה הטמילית במזרח ובמערב. דוד שולמן, איש האוניברסיטה העברית הוא מן החשובים בחוקרי השפות ההודיות בעולם. עכשיו יצא לאור קובץ שירים שאותם תרגם שולמן לעברית בכישרון יוצא דופן. השירה הטמילית היא הפתעה נפלאה לכל אוהב שירה שאינו מומחה לתרבות הודו. השירים שבקובץ, דקדוק האהבה הם לא פחות ממצמררים. העוצמה הרגשית, התעוזה של הדמויים, השימוש הוירטואוזי במבנה המשפט כדי לייצר אפקט דרמטי–כל אלה הם מבחינתו של אוהב השירה אוצר בלום ובלתי צפוי. אין בשירה הזאת דבר מן הריחוק שאדם חש לא פעם למקרא טקסטים עתיקים; אין הצפידות שבאה עם ההעתקה לעולם אחר שיצריו  והרגישויות האסתטיות שלו שונים בתכלית. הכל חי, נושם, פרוע, מרגש מאד. האקזוטיקה–אלים מוזרים, בעלי חיים וצמחים שאיננו מכירים–אינה מהווה מכשול אלא רק מוסיפה לעוצמה של השירה הזאת. לולא חששתי מתחושת הרתיעה הטבעית שגודש בדברי הלל מעורר בקורא המודרני, הייתי מעתיר עוד סופרלטיבים על המשוררים ועל המתרגם.

הנה שלוש מתוך הפנינים הרבות שבספר: שיר של אם על בנה הלוחם, שיר של געגוע לאהוב ושיר קינה.

אתה מחזיק בעמוד ביתי הצר

ושואל: "איה בנך?"

ואני איני יודעת.

היה רחמי רק מאורה

לנמר הזה.

מעתה חפש אותו

בשדות הקרב.

*

השמים מאדימים עם שקיעת החמה

והכאב מחריף.

הרי זה ערב, עת נחתך האור

והיסמין פורח.

כך טוענים השוטים,

והם טועים.

גם עלית עמוד השחר

בהעיר השכוי את העיר ההומה,

גם זה ערב.

אף צהרי היום הם ערב

לבודדים.

*

אם היה לו מעט יין,

היה נותן לנו–ועכשיו?

אם היה לו יין רב,

היה שותה בשמחה

בעוד אנו שרים לו–

ועכשיו?

אם היה לו חופן אורז,

היה עורך שולחן גדול,

אם היה מלא חופניים–

היה עורך שולחן גדול.

העצמות והבשר–הכל לנו.

ועכשיו?

היה עומד תמיד בין החיצים והחניתות.

פעם בידו המדיפה ריח התפוז

ליטף את ראשי המצחין–

ועכשיו?

את כולם חדרה,

את כולם נקבה וחוררה–

את קערות החרס המושטות

של זמרים נודדים,

את כף ידם של פושטי היד,

את עיניהם המאירות של החוסים בצילו,

את הלשונות ההוגות נכון

אותה מילה חמקמקה–

את כל אלה חדרה החנית

אשר פילחה את ליבו.

איהו עכשיו?

האיש אשר הגן עלי כאב?

אין עוד שרים, אין עוד נותנים

דבר למשוררים, אלא

כפרח הפכנדראי רווי הדבש

הנפקח על מים קרירים

וגם קמל בהם מבלי שאיש

יגע בו להתהדר,

כך מכלים את חייהם

רבים רבים

מבלי לתת ולו דבר

לאיש

*

רוצו לקנות את יצירת המופת הזאת:

דקדוק האהבה: שירה טמילית עתיקה בתרגום דוד שולמן, הוצאת ארנה הס, סדרת "יריעות", ירושלים, תשע"ב.

4 תגובות

  1. מופלא. אני מתכוון לקנות את הספר מיד כשאחזור לארץ. בזמנו, כשהייתי סטודנט לתואר ראשון, למדתי לא מעט שירה טמילית וסנסקריטית, ואהבתי את שתיהן מאד. ההבדל הוא, שהשירה הסנסקריטית צלולה ויפיפייה מכל הכיוונים, כמו יהלום מלוטש, אבל יש בה שלמות שקצת מרחיקה אותה מין הקורא. השירה הטמילית, לעומת זאת, היא פרועה, כואבת, חיה מאד, על האדמה. בשיר אחד שאני זוכר שלמדנו, השורה האחרונה קטועה כדי להעביר לקורא מעין זעקת רגש. דבר כזה לא יכול להתרחש בקאוויה, השירה הסנסקריטית, שהכל בה חייב להיות סימטרי, אלגנטי וסגור.

    אהבתי

  2. מפליאים המשוררים הסופרים והמתרגמים המעמידים מילה לצד מילה ויוצרים עבורנו את קסם הקריאה.
    ותודה שפתחת דלת לחדר מלא הפתעות (עבורי).
    בדרך למצוא את הספר!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s