חופש שוויון ואחווה

מהפכות הן יצרניות מובהקות של ססמאות, כמה מילים ההופכות רעיון מורכב ואידאולוגיה מסובכת ומלאת סתירות לעיקרון שהכול יכולים להבין. המהפכה הצרפתית תבעה "חופש שוויון ואחווה" (liberté, égalité, fraternité). קודם כל חופש–החופש מדיכוי, החופש מפחד, החופש משיעבוד. אחר כך שוויון–לא תהייה הבדלה בין דם לדם–בין כחול לאדום. ולבסוף סולידריות: המהפכה הצרפתית לא בקשה ליצור אוסף של יחידים בעלי זכויות מוגנות, אלא קהילה. שלוש הדרישות הללו אינן אקראיות. הן תלויות זו בזו. ללא חופש אין שוויון, יש מדכאים ומדוכאים, וללא שוויון אין אחווה, יש פסיפס של בעלי זכויות יתר וזכויות חסר. החברה הישראלית הפנימה את עקרונות המהפכה הצרפתית–שבלעדיהם אין ולא תתכן קהילה מודרנית–בצורה פגומה וחסרה. הרעיונות הללו התנגשו חזיתית עם המסורת היהודית המבדילה הבדלה עמוקה בין דם לדם. על פי תפיסת העולם של האידאולוגים של היהדות דמו של יהודי אכן סמוק יותר מדמו של גוי. לא זו אף זו–במשך דורות על דורות התרגלו יהודים לראות בשלטונות גורם עוין ולהגן על עצמם מפניהם בכל דרך. היהודים בהחלט רצו חופש וזכויות אזרח מלאות להם. הם היו פחות מוכנים לשנות את יחסם ההלכתי לגוי והם וודאי לא רצו אחווה (הגויים הם לא האחים שלנו). הקמת מדינת ישראל נועדה לפתור את הקונפליקט הזה. במדינה היהודית נשתחרר מ"שיעבוד מלכויות" והרי לכם חופש. במדינה היהודית גם השלטונות יהיו יהודים–שוויון ואחווה יהיו אפשריים אפוא.

אלא שהניסיון לשלב בין שתי צורות החשיבה המנוגדות–בין שני הרפלקסים המותנים המנוגדים הללו–לא עלה יפה. ראשית נאלצו כולם להכיר בעובדה שבמדינה היהודית יש גם לא-יהודים, ערבים. אינסטינקט ההבדלה פעל כלפיהם כרגיל, מה עוד שאחיהם שמעבר לגבול שימשו הצדקה להפלייתם "מסיבות ביטחוניות". שנית, התברר שישנו מגזר שלם שאינו מעוניין לאמץ את המודרניות ולשלם את מחירה. בבואו לדון עם בן גוריון על גורל הישיבות, ביקש החזון איש מראש ממשלת ישראל, "תן לי יבנה וחכמיה". הוא פנה אליו במילים של רבי יוחנן בן זכאי אל טיטוס הרשע מחריב בית המקדש.  החרדים העבירו את הגלות ואת תפיסות עולמה לישראל. "אנחנו" כלומר הם צריכים לקיים את חיינו, שהם מסורת ישראל סבא אל מול ניסיונות ההתנכלות האינסופיים של הרשויות. את הגויים החליפו הציונים החילונים. הבעיה עם הגישה הזאת היא שיש בה לא מעט צביעות. ראשית החרדים בישראל היו אלמנט מהפכני ולא שמרני, ממש כמו האורתודוקסיה היהודית כולה על התבטלותה בפני "דעת תורה" ו"גדולי הדור". זאת אינה מסורת ישראל סבא אלא תגובה מהפכנית למודרניות. שנית, החרדים ניהלו ומנהלים משא ומתן צבוע עם "הגויים היהודיים"–החילונים. מצד אחד הם מחילים עליהם רבות מן התפיסות המשתמטות והעוינות שהחילו בעבר על הגויים. מצד שני הם בהחלט מעורבים בענייניהם ומתערבים בהם, מנצלים ביעילות את המיתוסים של אחווה שהם מאמינים בהם רק בצורה מוגבלת (החילוני הוא אמנם אח, אבל הוא אח דרגה ב': לא מתחתנים בו ולא אוכלים אצלו).

בזמנו הבין בן גוריון את חשיבות השוויון ליצירת מדינה מתוקנת וצודקת. הוא הבין גם שלפעמים אין ברירה אלא להתנגש עם הדת ועם הדתיים. המופת הגדול שלו אחרי הכל היה אטאטורק שקרע את הרעלות מפניהן של נשות טורקיה וביטל את החליפות. בן גוריון העביר חוק גיוס בנות, על אף התנגדותם הנחרצת של החרדים ועל אף שאגודת ישראל שהייתה אז חלק מן הקואליציה (באותם הימים גם היה אחד מנציגיה שר) פרשה מן הממשלה. אלא שמיד אח"כ תש כוחו של הזקן. הוא לא האמין שהחרדים הם כוח אמיתי. ממילא, חשב, הם בדרך לערימת הזבל של ההיסטוריה. למה להילחם מלחמות שהזמן יילחם בעבורך?  המדינה התירה להם לפטור בפועל את בנותיהם ואח"כ את בניהם משירות. היא התירה להם מערכת חינוך עצמאית משלהם–אתם מכירים את הסיפור. ההיסטוריה הראתה שהזקן טעה. הוויתורים הקטנים שלו הלכו ותפחו. החרדים יצרו את מדינת ההלכה שלהם בתוך מדינת ישראל ובמימונה.

אבל למדינת ההלכה יש חולשה גדולה. על אף הכחשותיהם, החרדים הפנימו רבות מן התפיסות החברתיות-מדיניות של החברה החילונית. הם עברו, ברצונם או שלא ברצונם, תהליך של ישראליזציה. אם בעבר היו יונים צחורות שקראו להניח לגויים ולא להתכתש אתם, כיום הם אנשי ימין קיצוניים המאמינים בכוח. הם גם שרויים במשבר קיומי משום שהם מאויימים מאד על ידי החברה החופשית, שהם בזים לה לכאורה, וחוששים מאד מכל חשיפה של צעיריהם לפיתוייה המבוזים. החולשה הגדולה ביותר היא שהם תלויים בחברה החילונית תלות מוחלטת. החברה שהם יצרו מתבססת על היותם של ה"פריצים" החדשים יהודים, רחמנים בני רחמנים, המוכנים לממן את עולם הישיבות ואינם מעיזים לזקוף גבה ולשלוח את קציני הגיוס, כפי שעשו מלכי הגויים. אבל מה יקרה אם הנכונות הרחמנית הזאת תיפסק? בעיה. אין לחרדים בעצם יכולת להתקיים, בדרך שבה הם מתקיימים כעת, ללא תמיכה חילונית מסיבית הולכת וגדלה.

לצורך העניין הם מפיצים את המיתוס שאם ננסה לכפות עליהם שותפות יקרו דברים איומים. מה בדיוק? לא ברור. איזו מסירות נפש עלומה. אני סבור שזה מיתוס. ברור שתהייה התנגדות, אבל התנגדות ומאבק אינם סוף העולם. גם לפני פינוי גוש קטיף הזהירו אותנו מאחרית הימים. נו נו. זה לא ממש קרה. מי שרוצה להקים כאן חברה חופשית, שוויונית וסולידרית, חייב להפסיק את מנגנון התמיכות המגזרי. הגיוס לצה"ל אינו מטרה כשלעצמה; הוא רק הביטוי המובהק ביותר להשתמטות החרדית מן העול המשותף. ברור גם שלא בגיוס צריך להתחיל את תהליך האינטגרציה של החרדים. אם לא רוצים שהאברכים יתגייסו לצבא עם מוטיבציה אפס וישחקו את המערכת באלף ואחת דרישות מופרכות לחומרות והידורים, מוטב להתחיל לתהליך הדרגתי של גמילת המגזר הזה מיניקת השדיים של המדינה. לימדו ללכת. אנחנו כבר לא יכולים להחזיק אתכם על הידיים. למדו לאכול אוכל מוצק; לאימא נגמרו החלב והגב. כל זה מחזיר אותנו להתחלה. מה שחשוב הוא לא השירות הצבאי. ייתכן שצריך לכונן צבא מקצועי ולא להגדיל את הפרה הזאת עוד יותר. ייתכן שצריך לכונן שירות אזרחי. השאלות הללו חשובות אבל לא מהותיות. מה שחשוב הוא לבטל מהר ככל האפשר את מערכת הזכויות "הפיאודלית" המורכבת המייצרת חוקים ותקנות נבדלים לכל מעמד ולכונן במקומה מערכת שפוטה של חובות וזכויות החלות על כל אזרח. מגזרים אינם אמורים לעניין את המדינה. לכן הדיון על הגיוס הוא חשוב כל כך. זהו דיון על השוויון. וכאשר יהיה שוויון, ורק אז, יהיה סיכוי גם לאחווה. ועוד לא דיברנו על הערבים.

היכנסו לאתר קומפרס. קראו, הגיבו, התווכחו.