המקצוע העתיק ביותר

התפרסם בידיעות אחרונות 24.7.12

מה רוצים המלעיזים ממופז? לכאורה עשה הרמטכ"ל-לשעבר, שר הביטחון-לשעבר, איש הליכוד לשעבר, המשנה לראש הממשלה לשעבר ובקרוב יו"ר האופוזיציה לשעבר, מעשה של אומץ פוליטי. הוא הודה קבל עם ועדה כי הזרם הצהבהב שהמטיר עליו בנימין נתניהו אינו גשם, הסיר באצטון פוליטי את הדבק שחיבר את ישבנו לכיסא, עזב את הממשלה שבה כיהן קצת יותר מחודשיים, והלך אל האופוזיציה. הבעיה היא שמופז לא הלך רחוק מספיק. לא לאופוזיציה היה אליו ללכת, אלא הביתה. הפליק-פלאק הלא-יאמן (אפילו בפוליטיקה הישראלית) שהוביל את מופז אל הקואליציה היה מבוסס על ההנחה שמופז הוא אמנם זונה פוליטית, אבל זונה עם לב זהב. הוא ישכב למעננו עם המלך ביבי, ובתמורה יבואו רווח והצלה ליהודים. הצרה היא שיש אסתר אחת בדור; כל שאר המתנדבות סתם מסייעות למלך להעביר את זמנו בנעימים. אם לשפוט על פי מה שקורה בבית הזונות המכונה "קדימה" בימים אלה, לא חסרים מתנדבים ומתנדבות לזנק אל יצועי המלך בתמורה להבטחות המעורפלות ביותר. חלקם לא צריכים אפילו הבטחות–החוויה המלכותית מספיקה.

שאול מופז לא יכול אפילו לטעון שזה לא היה צפוי. הוא עצמו ידע לאבחן מחלתו של המלך: ביבי נתניהו הוא שקרן. הדיאגנוזה של מופז הייתה מדויקת. חבל שהוא לא ידע לאבחן גם את עצמו. הרשו להזכיר לכם את הסימפטומים המובהקים: "אני החלטתי שאני נשאר בליכוד וזהו. אם שרון רוצה לשנות את הכיוון שלו ולהקים מפלגה חדשה, זה לא אומר שבהכרח צריך להצטרף אליו. אני מאמין בדרך. היום, כשאני צריך לבחור, בין הדרך לאיש, בחרתי בדרך. הליכוד הוא ביתי ובית לא עוזבים." עוד סימפטום? בבקשה: "אני רוצה לבנות את קדימה כמפלגת מרכז ממלכתית וחברתית שתישאר באופוזיציה. אני לא מתכוון להצטרף לממשלה הזו". ימים מעטים אחרי כל אחת משתי ההצהרות הנחרצות, זחל שאול מופז לקואליציה. שקרן אפוא. מה לו כי ילין על הבטחות שהופרו? מה לו כי ילין על עריקות וחציות קווים? למנהיג מצליח צריך להיות אחד מן השניים: סמכות מוסרית או מזל. למופז, עם כל תדמית החייל הפשוט עם הבית הצנוע, אין ולו שמץ סמכות מוסרית. אין לו גם מזל. הוא זונה פוליטית בלי לקוחות. הוא צריך ללכת הביתה.

אבל הליכתו של מופז, נחוצה ככל שתהיה, לא תטהר את הפוליטיקה הישראלית. גם אחרי לכתו של יו"ר האופוזיציה, יישארו בביצה שלנו מספיק שרצים. צריך לחזור אפוא ולומר לכל אותם אנשים טובים בעלי כוונות טובות הרואים לאן הובילה הפוליטיקה הישראלית את החברה הישראלית ומתעקשים לשחק בכרזות ובאוהלים, המתחרים ביניהם על המצאת הסיסמה המדליקה ביותר שתטיל בביבי ובשטייניץ את האשמה בהתאבדותו של משה סילמן: ההכרעות בדמוקרטיה אינן מתקבלות ברחוב; הן מתקבלות בפרלמנט. הפוליטיקה אינה מלוכלכת, צרת אופקים, אטומה ולא צודקת משום שזה טיבה של פוליטיקה. היא כזאת כי אתם-אנחנו בחרנו בפוליטיקאים כמו מופז, ברק, הנגבי, נתניהו, ובל נשכח את פרס, לנהל את עניינינו. אפשר וצריך ליצור כאן פוליטיקה אחרת, פוליטיקה שאותה עושים אנשים שיש להם עקרונות ולא רק אינטרסים, וחשוב לא פחות, שהעקרונות המנחים אותם הם צדק לכול ושוויון לכול. המחאה של השנה שעברה הבהירה שישנם רבים מאד—לעת עתה אולי לא הרוב—שרוצים פוליטיקה כזאת. רוצים צדק חברתי? הכניסו אנשים המאמינים בו לכנסת. אם תמשיכו להיגעל מן הפוליטיקה, לא תקבלו צדק חברתי. תקבלו את מופז ואת ביברק.