הסיפוח כתיאטרון כורסה

היום התפרסמה בהארץ רשימת ההטרדות שמטרידים מתנחלים את שכניהם הפלסטינים מעבר לקו הירוק. המאמר הזה הוא חלק מאין ספור "מעקבים" ששרידי מחנה השלום מבצעים בשטחים. הם מתעדים הזרמות כספים שאינן מפורסמות (למעלה ממיליארד שקלים השנה), בניה בלתי חוקית ופגיעה בזכויות והתנכלות. כל זה חשוב אולי כשלעצמו, אבל דומה שפעילות ה"תיעוד וההתרעה" הזאת הפכה את המאבק על נפשה של ישראל ל spectators' sport. יש כאלה שעושים ויש כאלה שצופים מהבית. חשוב מזה, ההצטברות המתמדת של מידע נראית קצת מיותרת. בשלב כזה או אחר המסר אמור היה להיות ברור. זה אכן הולך כמו סיפוח, נשמע כמו סיפוח ונראה כמו סיפוח. אפשר להמשיך ולתאר את הנוצות ואת קרומי השחייה, אבל לא ברור בשביל מה בעצם. כי מה שנדרש עכשיו אינו עוד "ראיות" למובן מאליו, אלא התמודדות עם המשמעות הנובעת ממנו. אם סיפחנו בפועל את "השטחים", מה זה אומר על המדינה "היהודית-דמוקרטית" שבה אנחנו חיים? כתבתי על העניין באתר קומפרס. הכנסו, הגיבו, התווכחו.