האקדח במערכה הראשונה

מערכת הביטחון הישראלית היא כל כך מסועפת ויוצאיה כל כך מגויסים "עד לקבר", עד שאף פעם אין לדעת בביטחון אם הדעות שמשמיעים "הלשעברים", למשל בעניין איראן, הן ביטוי לדעתם האישית או חלק ממהלך שבו הם עושים, כרגיל, מה שפיקודיהם לשעבר מבקשים מהם. היה טוב לחשוב שמתקיים ויכוח ציבורי אמיתי על המלחמה הזאת, אבל תמיד ישנה אפשרות, יותר מסבירה, שהקול הוא אמנם קולם, אבל המילים הן לעתים קרובות של מישהו אחר. מישהו משותפי הסוד הרים טלפון וביקש מבכיר א' או ב' להזהיר למשל שביבי מטורף. זאת לא מחוייבות לדיון ציבורי במהלך העלול לשנות את גורלנו, אלא הצגה שנועדה בעיקר לאמריקנים.  האפשרות שהכל תכך מפואר שנועד למנוע מלחמה– מלחמה שנראית, כרגיל, טוב יותר לפני מאשר אחרי–מרגיעה. מצד שני, ניסיון העבר מראה שאנשי מערכת הביטחון בשירות פעיל ובדימוס לא באמת "סופרים" את הציבור שהם לכאורה שלוחיו. אם אין הם מצדיעים לדגל שבו מחזיק הצ'יף, הם מנהלים תמרונים מורכבים בין קבוצות כוח שונות בתוך "השירותים". אנחנו, "הציבור" מתפקדים במקרה הטוב כסטטיסטים. חשוב מזה, הנטייה במערכת הביטחון הישראלית היא לפתור בעיות מורכבות עם תותח. ההצגה אולי מורכבת ורבת מערכות, אבל האקדח מן המערכה הראשונה צפוי לירות בשלישית יהיו אשר יהיו הסיבוכים בעלילה במערכה השניה. עבד? אתם תמחאו כפיים. לא עבד? זבש"כם.

זאת אינה תופעה ייחודית לישראל, כמובן. פיטר ביינארט כותב על הכישרון לתקוף קודם ולחשוב אח"כ בארה"ב. אם אמריקה היא המודל שלנו, שווה ללמוד מן התחלואים שלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s