הכתובת על אקירוב

התפרסם בידיעות אחרונות 14.8.12

המשבר הכלכלי, התפרקות הקואליציה, הפיאסקו של ביטול חוק טל ללא תחליף, האירועים הדרמטיים במצרים, מחטף הסמכויות על ידי נתניהו—כל אלה נידונים בחטף, כמעט לצאת ידי חובה. כמו בכלכלה, גם בפוליטיקה, הביטחון בולע את הכל. השאלה היחידה שהכל דנים בה היא מלחמה באיראן או לא מלחמה באיראן. בדיון הזה ממלא אהוד ברק את התפקיד המרכזי.  הוא אולי קורא להפסקת הפטפטת, אבל לו עצמו יש, מתברר, הרבה מה להגיד (מיד נשוב לתוכן דבריו). חלק גדול מן הביקורת על רעיון ההבל של תקיפת איראן מופנה אל שר הביטחון, אבל חשוב לזכור שההחלטות במדינת ישראל אינן מתקבלות על ידי שר הביטחון לבדו, ואפילו לא על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון. המערכת כולה—מחברי ועדות הכנסת, דרך הממשלה, הקבינט הביטחוני-מדיני והשביעייה הסודית ועד למטכ"ל—אחראית. אחרי מלחמת יום הכיפורים טענה גולדה מאיר שלא יכלה לעמוד בפני הגנרלים שמילאו את ממשלתה, שהרי היא אזרחית שאינה מבינה בענייני ביטחון ואילו הם מומחים. דומה שהטענה הזאת אינה יכולה להתקבל יותר. מי שאינו יודע לקבל החלטות בצורה אחראית, אל ישמש כמקבל החלטות. "מקבל ההחלטות האחראי" אינו רק האיש ממגדלי אקירוב (הרואה שחורות כשסנדלים שחורים לרגליו, פסנתר כנף שחור מאחוריו וכוס משקה בידו) אלא כל אחד ואחד מן האנשים החיים קרוב יותר לקרקע ואשר יש להם חלק בתהליך. כולם אחראים בפנינו. מוטב שלא ייכנעו לאינסטינקט העדר המנחה את צעדיהם בדרך כלל.

נחזור לטיעוניו של האיש מאקירוב המשמש כרגע כפה לממשלה כולה. על ההבטים השליליים שבגרעין האיראני אין טעם להרחיב. לכולנו ברור כי מוטב שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. השאלה הרלוונטית היחידה היא מה אנחנו, לא העולם, לא ארה"ב, לא נאט"ו, מה אנחנו יכולים לעשות בנדון. אם הבנתי נכון את ברק, ההפצצה תקנה לנו במקרה הטוב דחייה של שנה שנתיים (יש המטילים ספק אפילו בזה). ומה אז? ברק הבהיר בהזדמנויות שונות שהוא סבור כי תקיפה ישראלית תיצור שרשרת של תהליכים שיביאו לנפילת המשטר באיראן (הוא אמר דברים ברוח זו ל"ישראל היום" במאי ול"הארץ" בשבוע שעבר). ישראל של ביברק כבר אינה מסתפקת אפוא בתפקיד המעצמה האזורית. ביברק מבקשים לשרטט מחדש את מפת הכוח של העולם. נתניהו יקבע מי יהיה נשיא ארה"ב וברק יקבע מי ישלוט במזה"ת. הבעיה עם האסטרטגיה המתוחכמת הזאת היא שהשיטה הזאת כבר נוסתה על ידי ישראל בעבר, עם תוצאות מפוקפקות למדיי. אריק שרון יצא למלחמת לבנון הראשונה כדי לבנות מזרח תיכון חדש. ישראל תסלק את הסורים ואת הפלסטינים מלבנון, תשליט עליה את הנוצרים ותחדש את כוח ההרתעה הישראלי. זה לא ממש עבד, אבל החלום האסטרטגי על שינויים פוליטיים באמצעות פעולה צבאית לא נעלם. כרמטכ"ל ניצח אהוד ברק על מבצע "דין וחשבון." מטרת המבצע הייתה ליצור תנועה של פליטים על ידי הפגזה ארטילרית מסביב כפרים ובתוכם, מתוך תקווה שתושביהם ילחצו על ממשלת לבנון לפעול נגד חיזבאללה. גם זה לא ממש עבד. חיזבאללה דווקא התחזק. עד כדי כך התחזק שנדרש מבצע נוסף, "ענבי זעם" שתוכנן על פי אותה תפיסה צבאית-מדינית והצליח באותה המידה. ישראל ניסתה את השיטה המצוינת הזאת גם מול החמאס—סנקציות כלכליות (סגר) ומבצעים צבאיים לא הביאו, אבוי, להפלת שלטון החמאס או אפילו להחלשתו. ההפך הוא הנכון. אם זה כך, כאשר אנחנו מחזיקים כמעט בכל הקלפים, מה הסיכויים כאשר יש לנו בקושי קלף אחד. תחשבו על זה, רבותיי מקבלי ההחלטות. אתם אחראים.

8 replies »

  1. מה שמסתתר במאמר שלך הוא שישראל הפגיזה ביודעין אזרחים במבצע "דין וחשבון" כדי להשיג שינוי פוליטי. באנגלית קוראים לזה "טרור"

    אהבתי

  2. שיטת הפעולה הזו רק מחזקת את הטענות של מנהיגי מדינות ערב שישראל וארה"ב בוחשים להם בפוליטיקה ומארגנים להם מהפכות.

    אהבתי

    • טרי, ארה"ב מתערבת בכל מקום שמתאפשר לה. רמת ההתערבות תלויה במידת התועלת שארה"ב חושבת שהיא תפיק מהמעורבות.

      ההסבר הסוציולוגי הוא שהיא שבויה בתחושה בגישת ה"מניפסט דסטיני", שתמציתה היא הפצת הערכים האמריקאיים לעולם, שהוא מצידו, למעט אי-אילו רדיקלים שמאלנים, משתוקק לאמץ אותם (כך מאמינים האמריקנים).

      ההסבר התועלתני, שאני נוטה אליו יותר (על אף שהוא לא סותר לגמרי את הראשון) הוא שארה"ב רוצה לכוון את העולם כך שכל-כולו יתמוך בכלכלתה ובמדיניות העולמית הכללית שלה. לשם כך היא מפעילה את מכלול הכלים שברשותה, לרוב דיפלומטיים וכלכליים ובהנתן נסיבות מתאימות גם צבאיים – הכל בכפוף לאילוצי כל מקרה ומקרה.
      ניקח את עיראק כדוגמה: לדוגמה, מדוע לפלוש דווקא לעיראק? כי סדאם חוסיין היה דיקטטור? הרי יש עוד עשרות מדינות שנשלטות ע"י דיקטטורים, מדוע הנימוק הזה לא תקף גם לגביהן? אמרו שיש לו נשק כימי? איך זה שלא מצאו אותו במשך קרוב לעשור של כיבוש? וממתי נשק כימי הוא עילה למלחמה? לסוריה יש נשק כימי כבר עשרות שנים – מדוע לא פלשה ארה"ב גם לשם?

      אבל מצד שני, האם מדינות אחרות לא עושות בדיוק אותו דבר, מנסות לכוון את העולם ללכת בדרכן במגבלות משאביהן (הדיפלומטיים, הכלכליים, הצבאיים)?

      אני מניח שכן, אלא שארה"ב עדיין מוכרת לציבור (הן לציבור האמריקני והן לציבור העולמי) את האגדה שהיא מפיצה את ערכי החופש, ושוכחת להזכיר שמחיר "החופש" הוא מחויבות לקידום הרעיון של "שלום אמריקני" .Pax Americana. לא בטוח שכולם היו משוועים לעזרת ארה"ב אילו ידעו מראש מה יהיה המחיר. במדינות רבות, מאמריקה הלטינית, דרך מזרח אירופה וכלה במזרח אסיה יש המוני אנשים שעוינים את ארה"ב דווקא בגלל התערבותה האנוכית בענייניהן.

      אהבתי

  3. דבריך מתארים מסלול מאוד מהיר להתרסקות. אם עד עכשיו לא התרסקנו הרי שזה יקרה בעתיד.
    מאוד מפחיד וציני לחשוב שאולי החלטות מתקבלות ממרומי הקומות תוך נגינת מנגינה פסטורלית ושתיית משקה מרענן (אולי גזוז?). אבל אני עדיין רוצה לקוות שתזמורת התופים תרגע וכך גם הרוחות כי כולם יודעים וכנראה גם מסכימים שבלי ארה"ב ונאט"ו אנחנו כחגבים וכולנו יודעים שהחלטות כאלה מתקבלות במקומות אחרים (גם לא במטבח של גולדה בזמנו) ולמרות הסמכויות אשר אושרו לביבי (חלחלה אוחזת בי כשאני נזכרת באילו מצבים אומצו סמכויות כ"כ נרחבות..)הוא לא יעז (וגם לא אהוד) להמרות את פיו של הגביר אשר ממנו אנו ניזונים.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s