פרדוקס נוסח בן

מה לכל הרוחות עובר על עורך "הארץ", אלוף בן? לפני מספר שבועות הכריז שרק אהוד ברק (!) יכול להנהיג אותנו. יבשו עצמותינו, הכריז, אפסה תקוותנו, רק האיש שבגד בכל עקרונותיו של מחנה השלום, שמשמש כמחרחר המלחמה הראשי, ושנכשל שוב ושוב בנסיון להוות אלטרנטיבה שלטונית לשרון ולנתניהו, יכול. יכול מה? יכול לספק את תאוותו הנכזבת של מה-שהיה-פעם-השמאל לגנרלים. תנו להם גנרלים וקניתם אותם. בשעתו כתבתי "בקומפרס" שהמאמר המוזר הזה—מבטא לא רק אי הבנה פוליטית עמוקה (לראות באחד הפוליטיקאים השנואים בישראל את הגואל הפוליטי)—אלא גם קריסה של האמון בכוחו של "המחנה" להעמיד מנהיגות ראויה. המאמר האחרון של בן ב"הארץ" (20.8.12) מבטא בצורה אחרת אותה רוח נכאים של אמון מוגזם בכוחותיו של מחנה הימין וראיית כל נסיון להתנגדות כחסר תוחלת. המאמר מתחיל לכאורה בהבעת הערכה לדיון הציבורי הפתוח והרציני על המלחמה האפשרית עם איראן. רבים (ואני ביניהם) כבר ציינו שמעולם לא התנהל כאן דיון שכזה על עניינים שיקבעו את גורלנו. עפי"ר בעבר התקבלו ההחלטות בעינייני ביטחון בפורומים מצומצמים, מבלי שהציבור ייקח בהן חלק כלשהו. ההחלטות הוכרזו שטח צבאי סגור והדיון בהן נעשה רק לאחר מעשה, על הקברים הטריים של משלמי המחיר או בדיונים (הסגורים בחלקם) של ועדות החקירה.  ולא שהפעם לא היה ניסיון לתופף בתופי המלחמה ולדרוש מכולם לסתום פיות ולאטום מוחות עד שיידומו התותחים. היה גם היה. אבל הציבור, ייאמר לזכותו, סירב לסתום.

עד כאן טוב ויפה. אלא שמיד בתום דבריו על יופיו של הדיון הדמוקרטי, מתברר שלא כל כך טוב ולא כל כך יפה. בן  משמיע שוב את ספקותיו הקיומיים שרק הולכים ומתחדדים. ראשית הוא מכריז שאין לדיון הציבורי שום השפעה על מקבלי ההחלטות. "נתניהו וברק מגיבים לביקורת בהקשחת עמדותיהם". לא ברור מנין לו לבן שאין לדיון שום השפעה? במציאות יש לא פעם פער בין ההצהרות הפומביות ("הקשוחות") של מקבלי ההחלטות לבין הספקות (ולו הפוליטיים) שהדיון נוטע בהם. כל עוד לא התקבלה ההחלטה בפועל, קשה לומר אם הייתה לדיון השפעה או לא. חשוב מזה, בן מניח שההחלטה מתקבלת על ידי ביברק בלבד ולעזאזל שאר העולם. לשמחתנו לא זה המצב. ישנה מערכת שלמה שמשתתפת בדיונים, מביעה את דעתה ובבוא העת גם מצביעה. יהיה מוזר להניח שהמערכת הזאת אטומה לחלוטין לקולות הרמים והצלולים הנשמעים בציבור.

אבל החלק המפתיע ביותר מגיע בסוף המאמר המכונה (בגירסה המודפסת בלבד) "הדמוקרטורים":

"נתניהו נהנה להציג את מתנגדיו כרכיכות תבוסתניות, כבוגדים, או כסתם "פטפטנים" חסרי מושג ומזיקים. כך עשו "מקורביו" לנשיא שמעון פרס,  שפיקפק בתבונת המלחמה הצפויה. זו לא רק מניפולציה תקשורתית, אלא תרגיל פוליטי: ככל שמבקרי המלחמה ייראו כחבורת אנרכיסטים, כיורשיהם של "פושעי אוסלו", כן יתקשו חברי הקבינט והממשלה להצביע נגד. איש משרי הליכוד לא ירצה להיראות כשותפם של עמוס עוז, אלדד יניב ומיכאל ספרד. כך מסייעת המחאה, באופן פרדוקסלי, לחיזוק כוחו של ראש הממשלה בהצבעה הגורלית".

בן משוכנע כל כך בכוחו המאגי של נתניהו, שבדמיונו הוא רואה כל מהלך כחיזוק בלתי נמנע שלו. העובדה שנתניהו מנסה (בחוסר הצלחה מובהק) להציג את מתנגדיו כפטפטנים, הפכה בשביל בן לעובדה פוליטית. במובלע בן גם מקבל את הטענה (שמושמעת רק בשוליים) שמתנגדי המלחמה (גנץ? אשכנזי? דגן? דיסקין? עוזי ארד? שאול מופז?)הם אנרכיסטים שירשו את "פושעי אוסלו" (דומה שהמירכאות הכפולות נמצאות שם בלב ולב). "איש משרי הממשלה לא ירצה להיראות כשותפם של עמוס עוז, אלדד יניב ומיכאל ספרד". הרשימה הזאת היא רשימת האנשים—לפחות שניים מהם נטולי כל משקל ציבורי—שבן רואה בהם את המוקצים שבמוקצים, סמרטוט אדום בעיני הציבור. אבל למה דווקא הם?—מילא מיכאל ספרד (לרוב המצביעים אין מושג מיהו), אבל עמוס עוז? אלדד יניב מן השמאל הציוני? מוזר. ומה עם ההמון הגדול של מתנגדים פחות "נפשעים"? אין להם כנראה משמעות. הסיכום הוא הבלחה נוספת של סירוס עצמי: בעיני בן כל התנגדות למלחמה רק מקרבת אותה. הדרך הטובה ביותר למנוע את המלחמה היא כנראה לסתום פיות ולתמוך במהלכיהם של ביברק. המממ.