מלאכים עם נבוט

ילדינו החמודים אמורים להיות מלאכים קטנים וטהורים שהרוע לא זיהם עדיין את ליבותיהם. הם אמורים לחייך חיוכים מבוישים, להריח בנאיביות פרחים ולשאול שאלות תם על העולם: אבא, למה יש רוע בעולם? הם גם פוטוגניים מאד. המציאות, אבוי, מתוקה פחות. "יש כל כך הרבה ילדים חמודים," נהגה סבתא שלי לומר, "מאין מגיעים כל המבוגרים הנתעבים? כנראה שחלק מהילדים פחות חמודים משנדמה לנו"  אנחנו מופתעים יום יום מחדש מיכולתם של יצורי אנוש רכים בשנים לפגוע באחרים. הלינץ' בירושלים, בקבוק התבערה ליד בת עין, מכות הרצח בדיזנגוף סנטר—את כל אלה ביצעו ילדים וילדות, נערים ונערות, חביבים מאד למראה ואהובים מאד על אבא ועל אמא ועל השכנים. "ילד מתוק; לא פוגע בזבוב" (ובערבי? ובעובד זר? טוב זה כבר סיפור אחר). הנטייה הטבעית שלנו היא להטיל את האשמה במבוגרים. זאת לא אשמתם, אלא אשמת החינוך הקלוקל שקבלו. זאת לא אשמתם, אלא אשמת הקורבן. כי כל הסבר עדיף על ההסבר הפשוט והמוכח מאז תחילת ההיסטוריה: רוע (אני משתמש במודע במילה המיושנת והלא פסיכולוגית הזאת) הוא חלק מן הציוד התקני הניתן לנו עם היוולדנו. כולנו יכולים לעשות בו שמוש. הנסיבות (חינוך, היעדר גבולות, הקשר תרבותי הרואה באלימות ביטוי לגיטימי) יכולות לתרום את חלקן כמובן, אבל ישנם כאלה שיש להם כישרון טבעי לרוע. על פי רוב הם אלה העושים את הצעד הראשון, המיידים את האבן הראשונה, החוצים את הגבול הדק המפריד בין איפוק להתפרעות ולפרעות. האחרים מחרים מחזיקים אחריהם. שהרי לחלקנו הנטייה להיות אקטיבים בעשיית הרע (כמו בעשיית הטוב), חלקנו יודעים לשיר רק במקהלה וחלקנו בעל נטייה טבעית להתבונן בלא מעש. רק למיעוט זעיר בינינו הנטייה והחוסן הנפשי להתייצב מול הרוע. הביטו סביבכם.

הגישה הרואה בילדים קטנים מלאכים היא חדשה יחסית, חלק מן הרומנטיזציה של הילדות בעידן המודרני. בעבר היה היחס לפעוטות ספקני בהרבה. בחברה הנוצרית המסורתית לא ראו באדם טלית של תכלת שהחיים מזהמים. אדרבה, היצור האנושי נולד, על פי התפיסה המקובלת אז, כשקופה גדולה של שרצים תלויה לו מאחורי גבו. הטבע האנושי—כמו הטבע בכלל—הוא חייתי ואנוכי. מטיבם נוטים בני אדם לשרת רק את תאוותיהם ולעזאזל כל היתר. הוסיפו לזה את החטא הקדמון וקיבלתם תינוק מפחיד למדיי. אין שום דבר תמים בתינוקות, קבע אוגוסטינוס הקדוש, שזיהה בעוללים קנאה וזעם וצרות עין וגאוותנות. כל ההבדל בינם לבין המבוגרים הוא בכוח. לו היה להם כוח רב יותר, היו מוציאים את הרוע הנמצא בהם מן הכוח אל הפועל. מטרתו של החינוך היא אפוא לעקור את הטבע שלוח הרסן מן היצור האנושי וללמדו להיות "בן תרבות". זה לא קל ולא תמיד זה מצליח.

מאז זרמו הרבה מים בנהרות. התפיסה חמוצת הפנים של דורות עברו ותפיסותיהם המחמירות של אבותינו ("חוסך שבטו שונא בנו") יצאו מן האופנה. האחריות הועברה כולה להורים, לחברה, לנסיבות (כל הילדים הם "תינוקות שנשבו"בין המבוגרים) . העובדות אינן מרתיעות אותנו. נוח לנו יותר להתעלם מהן, מאשר לוותר על החלום המתוק, שפעם, לפני שהמבוגרים קילקלו אותם, כל הילדים (כלומר אנחנו) היו מלאכים. אלא שבני אדם אינם כנראה לא המפלצות הקטנות של דורות עברו ולא המלאכים של זמננו. מרגע שעמדו על דעתם (הרבה לפני גיל האחריות הפלילית) הם נוהגים כבני אדם. לפעמים הם ראויים להבנה ולפעמים, ממש כמו המבוגרים, הם ראויים לעונש חמור.

הכנסו לקומפרס לעוד מאמרים שלי.

התפרסם בידיעות אחרונות 28.8.12