פרצי האלימות התקופתיים בעולם המוסלמי הם כשמן לעצמות מבקרי האסלאם. פראי אדם. אם סופר בריטי ממוצא פקיסטני מעז לכתוב ספר על הנביא, אם קריקטוריסט דני אלמוני מצייר את הנביא, אם האפיפיור מתריע על אלימות כלפי נוצרים, אם כמה אמריקנים מעלים סרט חובבים ליוטיוב, התגובה לא מאחרת לבוא. בעולם המוסלמי נשמעות מחאות נסערות על חילול הקודש, פורצות הפגנות אלימות, דם נשפך. האשם תמיד במערב: המערב אינו רגיש; המערב מזלזל באסלאם ובקודשיו; המערב מתנשא. ידיו שלו שפכו את דמו. המאמינים רק שמשו כמכשיר, הם התוצאה הקטלנית של טעות חמורה בשיקול המערבי. האלימות היא עונשה של הגאווה, היא מתקנת איזו הפרה חמורה של הסדר. האלימות הופכת את הגאווה המערבית, היהירה, הבוטחת בעצמה ובטכנולוגיה שלה, ליראה, יראת כבוד. לא פעם פרשנים מערביים אחוזי רגשי-אשמה (על מסעי הצלב, על הקולוניאליזם, על הקפיטליזם) שותפים להסבר הזה.
אבל הקנאות הזאת אינה אופיינית לאסלאם מראשיתו. היסטורית, האסלאם היה תמיד סובלני יותר מן הנצרות (היהדות, כדת מיעוט, לא הייתה חלק ממשחק הכוח, אלא כקורבנו). המוסלמים קבלו את נוכחותם של נוצרים ויהודים ביניהם בדרך שהייתה כמעט בלתי נתפסת במערב, עד לעידן המודרני. הם היו מוכנים לסבול את נוכחותן של כיתות מינות, כמו השיעים, בהרבה פחות רצחנות מאשר המערב. עד לרפורמציה, הייתה המדיניות המערבית פשוטה: את המינים יש לחסל. הסובלנות האירופית ביטאה את כישלון נסיונם של קתולים ופרוטסטנטים לחסל זה את זה–ולא שלא ניסו. על היחס ליהודים במערב אין צורך להרחיב. מה קרה אפוא לעולם המוסלמי שהוא נתקף בקנאות שלוחת רסן כל כך. רושדי? קריקטוריסטים דנים בעיתון לא חשוב? סרטון חובבים ביוטיוב?–האסלאם כל כך שביר שאפילו איומים חלושים כל כך מאיימים על קיומו?
ישנה כמובן טענת הראי לטענה "המערב תמיד אשם בחוסר רגישות"–המוסלמים הם ברברים צמאי דם שכל הזדמנות לשפוך דמים טובה בעיניהם. אבל הטענה הזאת אינה מתיישבת עם העובדות. רוב המוסלמים חיים את חייהם בשלווה וללא אלימות. וכפי שטענתי לעיל, היה העולם המוסלמי תמיד סובלני יותר מן העולם הנוצרי עד לעת החדישה. הבעיה אינה האסלאם אפוא. מצד שני, גם הטענה שמדובר בחוליגאנים היא מטעה. על אף שרוב המוסלמים מבקשים לחיות בשקט, ברור שהתפרצויות האלימות זוכות לתמיכה גדולה בארצות שבהן היא מתרחשת. מהי אפוא הבעיה? אפשר להציע התחלתה של תשובה, תורה על רגל אחת.
ההבדל המרכזי בין העולם המודרני לבין העולם שקדם לו הוא היעלמותו של האסלאם ככוח פוליטי שיש להתחשב בו. מאז עלייתו במאה השביעית ועד להתפרקותה של האימפריה העותמנית היה האסלאם תמיד שותף מכובד במשחק הגאופוליטי. גם בשלהי האמפריה העותמנית היא הייתה כוח, שוקע אמנם, אבל חשוב. מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, אין עוד בנמצא כוח מוסלמי בעל חשיבות עולמית. המערב עשה בעולם המוסלמי כבתוך שלו. המערב, רוסיה, סין–אלה הכוחות המנהלים את העולם. גם הכסף שהצליחו חלק מן המדינות המוסלמיות לצבור, לא הפך אותן לחברות במועדון של הגדולים. התרבות המוסלמית החדשה התפתחה כתרבות פוסט-טראומטית, תרבות של עלבון. יש תרבויות שהיו תמיד בשוליים. התרבות המוסלמים חשה כמי שירדה מנכסיה וכבודה נשלל ממנה. גרוע מזה, הכוחות החזקים קדים לה קידות של נימוס (מתחשבים בדרך כלל ברגישות היתר שלה), אבל אינם מכבדים אותה באמת. הם אינם מכבדים את המורשת המוסלמית, אינם סבורים שיש להם מה ללמוד מחכמי האסלאם וגם אינם פוחדים מכוחו של האסלאם. כלומר הם פוחדים מן הטרור, אבל הטרור הוא נשקם של החלשים. לחזקים יש נושאות מטוסים; לחלשים יש מתאבדים למען המטרה. רוצים להבין למה חשוב כל כך לאיראנים להחזיק בנשק גרעיני? הם רוצים שיתייחסו אליהם בכבוד. העובדה שהמדינה היהודית הצעירה והקטנה משחקת במשחק של הגדולים מוסיפה עלבון על עלבון.
בספרי "שבעת החטאים" דנתי פעם בפרדוקס של הכבוד. ככל שחשיבות הכבוד עולה, העור נעשה דק יותר. בתרבויות של כבוד עלבונות טריוויאליים שספק אם אחרים היו חשים בהם פוצעים פציעה קשה את הנפש. המערב אינו נזקק היום לכבוד. כדרכם של בעלי הכוח, הוא שוקל שיקולי רווח והפסד. בעלי ההון מוכנים "להתבזות", פשוט משום שלגינוניי הכבוד של האחר אין שום ערך בעיניהם. הכבוד האמיתי ניתן להם בעצם התלות בהם, בהכרח לקנות מהם ולמכור להם על אף התיעוב והכעס. בעינינו המערב אינו פוגע באמת באסלאם. בעיני רבים רבים בעולם המוסלמי, נחיתותם, תלותם, הבוז היומיומי שהוא מנת חלקם, הם כבר מטען כבד לשאת. דוקא הקשים–העלבונות הקטנים שנעשו כמעט בהיסח הדעת–שוברים את הגב.
האם המסקנה מן התובנה היא קבלה? לא. הבנת היתר של המערב מבטאת בדרך מעוותת אישור לחששות המוסלמיים. מבוגר אינו תוקף ילד הפוגע בכבודו. המערב מתייחס "בהבנה" להתפרצויות האלימות המוסלמיות, כמו מבוגר המושך כתפיים לנוכח תעלול של ילד. זוהי טעות. העולם המוסלמי ראוי לכבוד. הוא ראוי לכבוד על תרומתו, המושכחת, לתרבות העולם. הוא ראוי לכבוד משום שהוא עולמם של יותר ממיליארד אנשים המוצאים בו משמעות ונחמה. אבל הוא ראוי לכבוד ולא לסלחנות גם כאשר אנשים בתוכו נוהגים בצורה שערוריתית, תוך קריצת עין סלחנית של השלטונות. תגובה חמורה על אלימות שרירותית ונטולת הצדקה היא ביטוי לכבוד.
הבלוג של אביעד קליינברג 
בוא נשווה את העולם המוסלמי של תחילת המאה ה-21 לסין של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20:
1. בשניהם המערב עשה ככל העולה על רוחו.
2. שניהם סבלו מפילוג פנימי.
3. שניהם סבלו מנחיתות טכנולוגית וכלכלית לעומת המערב המתקדם.
ואיפה ההבדל המהותי בין השניים?
כדי להתנתק מהמערב סין יצאה למלחמה כוללת בכל מה שהוא נוטה למערב וניצחה! היא גירשה את המערב מתחומה כאשר הקומוניסטים נלחמו ברפובליקנים במלחמת האזרחים הסינית, ואח"כ גם ניתקו את הקשר עם ברה"מ כאשר הם החליטו לצאת לדרך עצמאית.
על הנחיתות הטכנולוגית והכלכלית סין הצליחה להתגבר כאשר היא לקחה מה שהיה דרוש לה בתחילה מהסובייטים, ואח"כ גם פתחה את שעריה לארה"ב כדי להגדיל את כלכלתה, ובקיצור סין היא ה-self made man של העולם. הם לא ביקשו כיבודים, והם לא (למעט מרד הבוקסרים) יצאו במהומות על כל פגיעה בכבודם.
וכאן גם מתחילה הבעיה שלי עם בקשתך לכבד את האיסלם… הרי שגם עם נהלל נשבח את אל-ח'ואריזמי ואת אבן סינה מבוקר ועד ליל, זה עדיין לא יקדם את העולם ולו בס"מ אחד אל עבר השוויון המיוחל והחברות ב"מועדון של הגדולים", אלא רק ירחיק (לדעתי) את העולם המוסלמי מלהתמודד עם הבעיות הפנימיות שלו וידחה את הקץ.
לכן, אין אני מסוגל לכבד את האיסלם כפי שהוא קיים כיום, אלא רק לקרוא לו בשמו: המון זועם המנסה, באמצעות הטלת חוקי שריעה נוקשים ודיכוי נשים, להחזיר לעצמו את ימי הזוהר האבודים שלו.
אהבתיאהבתי
כבוד אינו אידיאליזציה. שאמנה לך כמה מן הדברים הפחות ראויים לכבוד שהסינים אחראים להם?
אהבתיאהבתי
no, i get it… but i dont see a solution to this
אהבתיאהבתי
מה השורה התחתונה -לא הבנתי
אהבתיאהבתי
עשה מאמץ. זה שם.
אהבתיאהבתי
משום מה אתה מהלל את יחסם של המוסלמים לנוצרים אבל מתעלם מהגורל שהיה צפוי לכופרים למיניהם. עמים שלמים ותרבויות פאגאניות נפלו בחרבו של מוחמד או נאלצו להתאסלם.
והאם, במסגרת הכבוד שרחשו המוסלמים בעבר לנוצרים, לפני חמש מאות שנה, איפשרו הקמת כנסיות במכה ובמדינה?
הסובלנות שאתה מתייחס אליה היא של כובש לנכבש.
האם טימור לנג הוא דוגמא לסובלנות המוסלמית? האם הבריטים בהודו הם דוגמא לחוסר הסובלנות הנוצרית?
האם לאספסוף יש משמעות והקשר תרבותי?
אני לא סבור שמדובר בתופעה חדשה שהיא "תוצאה של…". יחד עם זאת אתה אכן מצביע על שורשי התסכול והשנאה של המקופחים.
אבל יש עוד שאלה שאני תמיד שואל – האם אותם המונים המסתערים על השגרירויות ערים ומודעים להסבר שאתה מעלה?
אהבתיאהבתי
סובלנות לא הייתה חלק מתפיסת העולם המונותאיסטי. הנוצרים סבלו–אם אפשר לקרוא לזה סובלנות–את היהודים. היהודים דבקו–אמנם רק בתיאוריה–בזכות להשמיד את "שבעת העממים", וכפו-גם למעשה–את היהדות על האדומים. האסלאם היה מלכתחילה בסובלני (יחסית) ובוודאי לעמי הספר. מומחד אכן חיסל את היהודים בחצי האי ערב, אבל יורשיו הקימו אימפריה שבה חיו יהודים, נוצרים ומוסלמים זה לצד זה, אמנם לא בשוויון, אבל רוב הזמן בשלווה ונחת. הדוגמאות שאתה נותן לא ממש רלוונטיות אני חושש. מכה ומדינה הן ערים מקודשות ואין בהן כניסה ללא מוסלמים, ממש כפי שבמקדש היה קו שאסור היה ללא-יהודים לעבור. בערים אחרות בהחלט היו בתי כנסת. טימור היה רוצח פסיכופטי. הוא לא רצח משום שהיה קנאי לאסלאם. גם בהודו המוסלמית לא חיסלו עובדי אלילים. הבריטים היו סובלנים, זה נכון. מרגע שנוצרה הפרדה בין דת למדינה המערב נעשה סובלני (יחסית–אל תשכח את החיסולים האתניים שאפיינו אותו במאה ה20).
ההמונים ברחובות אינם מודעים להסבר שלי. הם גם לא מודעים לעובדה שיש להם ריאקציות כימיות במוח. זה לא אומר שההסבר לא תקף.
אהבתיאהבתי
טור נאה ומעורר עניין. אבל משום מה נדמה לי, שיש בטמפרמנט\בתודעה התרבותית הערבית-איסלמית משהו אלים\אימפולסיבי שהתפתח אבולוציונית בתהליך שראוי למחקר בפנ"ע. זה לא רק תחושת העלבון התמידית והצורך בלגיטימציה. אם נהיה לא פוליטיקלי-קורקט לרגע, נרשה לעצמנו להביא גם את דוגמאות של האלימות בשטחים.
זה הצורה היחידה שבה הצלחתי להבין את פרץ האלימות הזה שבאה כתגובה לסרטון מטופש – וממש התאמצתי.
אהבתיאהבתי
להזכירך, העולם הנוצרי היה עד לאחרונה שופך הדמים העיקרי בעולם. הזיהוי של נצרות עם נאורות הוא חדש ורופף. גם הנטייה להתפרץ בזעם על איזה שעיר לעזאזל אינה בלתי קיימת בעולם הנוצרי (עד למחצית השניה של המאה ה20 היינו אנחנו השעיר הזה). אני מסכים שהחברה המוסלמית כיום הפנתה עורף לא פעם לחשיבה שבמערב נחשבת לתנאי לראציונליות.
אהבתיאהבתי
ובכל זאת…לאן נעלם האיסלאם כפי שבא לידי ביטוי בספרד המוסלמית? לאן נעלמה דמותו הרומנטית של רודולף ולנטינו בדמות השייח' הרוכב על סוסו? ולורנס איש ערב שנשבה בקסמי המזרח? האם רק המערב רודף הבצע והתככים אשם בכך?
התשובות מורכבות כפי שהצגת אבל האם הן פתירות? במציאות של מלחמה על משאבים (נפט בעיקר) אין רחמים ואין כבוד. ואם נוסיף לכך את האכזריות (סקילה,שחיטה עריפת ראשים) אין פלא
שהמערב האנין לא יכול לעכלם.
אהבתיאהבתי
בהחלט לא רק (ואולי אפילו לא בעיקר) המערב אשם. על הסיבות, אולי במאמר אחר.
אהבתיאהבתי
" היסטורית, האסלאם היה תמיד סובלני יותר מן הנצרות " ?
איך המוסלמים התייחסו לספרדים והאיטלקים הכבושים? מה הם עשו בקונסטנטינופול? אתה מוזמן לקרוא את ספריה של אריאנה פלשאצ'י ואת אירוערביה של בת-יאור.
אהבתיאהבתי
טענתך העיקרית היא: "העולם המוסלמי ראוי לכבוד". קישרת קשר הפוך בין עצמה לכבוד. ככל שהעוצמה גדלה – גדל עוביו של העור. זו טענה של מי שכבודו נפגע. גם אם יש בה מן האמת, היא מוליכה בהכרח למקומות שלא בהכרח התכוונת להגיע עליהם. התרבות האסלאמית ראויה לכבוד ולו רק משום שמיליארדים של בני אדם חוסים בצילה.
אך מהו אותו כבוד?
נרחיק עדותנו למחוזות מוכרים: מסכת היחסים בין דתיים לחילוניים. בכל עימות בין שתי אורחות החיים נדרש החילוני להתחשב ברגשותיו של הדתי. קיימת כאן הנחה סמויה ומופרכת על פניה, שהדתי רגיש יותר, ומשום כך לכאורה הוא זכאי להפליה מתקנת. כמעט ולא תשמע את הטענה ההפוכה, שעל הדתי להתחשב ברגישותו של בר הפלוגתא החילוני. מדוע?
אם נרחיב מעט את ההשוואה, הרי שהתקינות הפוליטית מצפה מהחילוני להודות בטעותו ולהתנצל. הן בעבר הרחוק הסבא רבא של החילוני דבק באורח חייו של הדתי שעצביו כה חשופים. לדעתי הענייה, לכבוד של שני הצדדים בדיוק אותו מטבע – מטבע הלשון אותו טבע הלל: "מה שעליך שנוא, לא תעשה לחברך".
כאן מסתיים הדמיון.
הפתרון שאתה מציע נדון בהרחבה במאות ספרים שניתן לתמצתם במשפט אחד: קיים סכסוך היסטורי בין שתי התרבויות (בלי להיכנס להאנטינגטון), זו שלא השלימה עם העדר חדשנות טכנולוגית לבין פורצת הדרך. מה שמוביל בהכרח לפתרון פסיכולוגיסטי של "רגשי נחיתות". הרשה נא לי להציע הסבר חליפי.
דת, בהגדרה, מוסרת את מקור הסמכות לישות על אנושית, שאת רצונותיה מפרשים פרשנים אנושיים, שאופי פרשנותם קשור ישירות למידת מקורבותם לממסד. בשלב כלשהו מתעוררים השוליים, הרחוקים ממנעמי הממסד, ומגלגלים את הקריאה המהפכנית "חזרה למקורות". ככל שהפרשנות חמורה יותר וסתגפנית יותר היא מתקבלת כאוטנטית יותר. בתום המהפיכה, השוליים הופכים לממסד, ונפתח מחזור חדש.
נראה ש"האביב הערבי" אינו אלא הקריאה המחזורית "לחזור למקורות". זוהי שעתם הגדולה של הפרשנים הקיצוניים המתחרים זה בקיצוניותו של זה.
בין זה ובין רגשות האשמת של המערב – רחוקה הדרך.
אהבתיאהבתי
לא הבנתי את הפתיחה של תגובתך. אשר לטענה שאני קורא להתחשבות מיוחדת, לתחושת אשמה או לאפלייה מתקנת–איפה בדיוק אתה רואה את זה בטקסט שלי. המוסלמים בהחלט ראויים לכבוד, כפי שכל אדם ראוי לכבוד והם ראויים להתחשבות ברגישויותיהם גם אם אלה אינן נראות לנו ובלבד שההתחשבות הזה אין פירושה פגיעה באחרים.
אהבתיאהבתי
1. אני מקבל את מסקנותיך, בפסקה האחרונה של מאמרך, בה אתה מבחין בין כבוד לסלחנות (שלתוצאותיה הקדשתי מקום נרחב מדי בפתיח לתגובתי).
2. יש לי ספק אם "כבוד" הנביא הוא המניע לאירועים האחרונים ולא השימוש הציני בו ע"י הרדיקאלים החוץ ממסדיים באסלאם.
אהבתיאהבתי
בכדי לשים את הדברים בפרופורציות יש לזכור כי המעורבות האחרונה של המערב בעירק עלתה בחייהם של למעלה ממליון בני אדם עירקים. זה לא משנה אם חושבים שהמערב נכנס לשם בכדי להביא לברברים נאורות דמוקרטית או בכדי להשתלט על מקורות הנפט. העולם הערבי והמוסלמי מפחד מהמערב הוא מפחד מהשתלטות התרבות המערבית (קוקה- קולה, מק'דונלדס, סילבסטר סטלון, שוויון בין המינים) והוא מפחד מפגיעה פיסית. העולם הערבי והמוסלמי יודע תודעתית כי המלחמות האירופיות הפנימיות הן כלום לעומת מלחמות האופיום שהמערב ניהל בסין. הוא מכיר את ההיסטוריה המערבית בהשתלטות על העולם החדש כמו גם על יפן. אם אנחנו מדברים על טרור = פחד, אפשר לומר בוודאות גדולה שהמוסלמים מפחדים מהעולם המערבי יותר מאשר העולם המערבי מפחד מהמוסלמים.
אהבתיאהבתי
יש משהו מביך בנסיונות להסברים כוללניים לתופעות מסובכות.
בתוך העולם המוסלמי עצמו בהקשרו המזרח תיכוני, עדיין לא נפתר הוויכוח בשאלה "מי משך את מי למטה, התורכים את הערבים או להיפך?". בעיני רבים מהערבים האימפריה התורכית נתפסת כמי שדיכאה את העולם הערבי (איסור פתיחת בתי-דפוס למשל וכל המשתלשל מכך לגבי ההמונים הערביים באימפריה התורכית). המערב מיצג את המודרניות (דפוס למשל) שנמנעה בשיטתיות מהנתינים הערבים באימפריה התורכית.
נקודת הפתיחה של העולם הערבי בתום עידן האימפריה העותמאנית, היתה נמוכה מאוד.
התסכול (עוני, בערות, הזדנבות מאחורי ההתפתחות הטכנולגית והמדעית הן במערב והן במזרח ) מתועל ומנוצל ע"י הנהגות ציניות – לאומיות ודתיות.
חלק מהדינמיקה הפוליטית דתית חוזר ומתקשר להבחנה בין מוסלמים לערבים (פקיסטנים, אראנים, תורכים – מול מצרים, סעודים ואין בהכרח חפיפה בין ההבחנה הזאת לבין ההבחנה בין סונה לשיעה).
ז.א. יש גם הרבה תסכול פנימי שקשור למאבק על האלטרנטיבה לאימפריה העותמאנית בתוך העולם הערבי והמוסלמי.
מסובך העניין ודרך טובה לשחרר לחץ, היא הפניית התסכול אל המערב, שאכן די עוזר לעשות זאת, אבל לתלות עליו הכל, זה העדר התבוננות עמוקה לתוך דינמיקה פנימית מעניינת ביותר שכדאי לנו להתחיל ולהתמצא בה, לפני שאנחנו חולצים ממנה קטע ומנסים כבר לתת לו הסבר.
ובהזדמנות זו שאלה – האם זה ברור ומובן שכתובת האימייל הנמסרת לצורך כתיבת תגובה, איננה עוברת לכל המאכרים המסחריים?
אהבתיאהבתי
ראשית אינני מעביר כתובות לאיש. אשר לטענה, איש אינו סבור שהעולם המוסלמי מבקש להשיב את האימפריה העותמנית. היו בעולם המוסלמי כעס וטינה כלפי התורכים שהתבטאו במרידות ובסתם עוינות. האם בעולם המוסלמי קבלו בהתלהבות את "הקדמה" המערבית? ככה ככה. רבים רצו את הטכנולוגיה אבל לא רצו את התרבות שהצמיחה אותה. ותהיה אשר תהיה דעתם על העותמנים, הם בהחלט רצו שהעולם המוסלמי יהיה בין מעצבי העולם ולא מי שמקבל בחריקת שיניים תכתיבים פוליטיים ותרבותיים ממנו. ומי בדיוק טען שהמערב אשם בבעיות המוסלמיות? המפגינים? וודאי לא אני.
אהבתיאהבתי
בקשר לשאלת הכתובות, מקורה בתופעה שהולכת ותופסת תאוצה מבהילה. על-פי החוק אסורה שליחת דואר זבל. אבל – אם מסרת פעם "מרצונך" את הכתובת – אז השמיים הם הגבול. חברות מסחריות אוספות כתובות, שלכאורה נמסרו מרצון, ותחת ה"כיסוי" הזה חזרה תופעת דואר זבל והתעצמה יותר מאי פעם ווה כאילו חוקי.
לכן מומלץ לבדוק היטב למי איפה ולמה מוסרים כתובת ואין בכך שום רמיזה לגבי האתר הזה דווקא, אף כי יתכן שבלא ידיעתך, מישהו מצליח לקטוף ממנו רשימת כתובות.
ולעניין עצמו
"הם בהחלט רצו שהעולם המוסלמי יהיה בין מעצבי העולם" –
1. עם נפילת האימפריה התורכית נפתח מאבק על הירושה. מי יחליף את הכוח העותומאני?
האם ערבים, או כוח מוסלמי לא ערבי?
2. הנסיון העותומאני לימד ששלטון מוסלמי לא ערבי דלדל את הכוח של העולם הערבי. נקודת הפתיחה של העולם הערבי במאבק על הירושה היתה נמוכה מאוד.
הנפט לא עזר ויש טוענים שאף הזיק, כי לא יצר מוטיבציה להתפתחות מודרנית בעיקר בתחום המדעי. (שזה יותר מטכנולוגיה).
3. כוח באמצעות נפט או מטריה גרעינית עלול להנציח דווקא את ההתרחקות מהשתתפות העולם הערבי בכוח שמניע היום את העולם וזה תחום המחקר והמדע וכל הפיתוחים שנובעים ממנו בכל תחומי החיים, למשל במדעי החיים.
4 בשיא פריחתו העולם הערבי תרם לפיתוח המדע, ואפילו אם באמצעות תיווך בלבד כפי שיש הטוענים. הרי על זה בדיוק גאוותם ועל התקופה הזאת העולם הערבי מתרפק.
5. מדובר בתקופה של פריחה פוליטית-תרבותית שבה ערביות ומוסלמיות היו ערכים זהים. השפה הרבית היתה שפת הכוח.
7. גם היום באיראן ערביתהיא שפת הכוח כי השלטון הוא דתי מוסלמי ושפת המוסלמי היא ערבית. כתוצאה, נפערים סדקים בין השלטון באיראן לבין שכבות של משכילים ושכבות עממיות שרואים בהשתלטות השפה הערבית עלבון לתרבות הפרסית המפוארת.
המציאות מאוד מורכבת והטענות כלפי המערב מכוונות במידה רבה מלמעלה ומכסות הרבה פעמים על המבוכה בתוך העולם הערבי והמוסלמי, שזה חשוב להבין – לא אותו הדבר.
החזרה אל הפונדמנליזם הדתי, שהיא אחת התוצאות של התסכולים והמאבקים הפנימיים מייצרת תופעות שמוכרות במערב עצמו – הפונדמנטליזם של "הרוב המוסרי" בארה"ב למשל.
באופן כללי לא כל התשובות נמצאות במודרנה והיא מכילה סתירות פנימיות ולא כולם צריכים להתיישר לפי הקו המערבי המודרני ולא רק לשם הולכת הקדמה. אבל זו לא הבעיה של העולם הערבי המוסלמי, אלא חלקו בכוח הפוליטי- כלכלי- תרבותי שמנהל את העולם. עם נפילת האימפריה התורכית, לא נמצא בינתיים כוח אלטרנטיבי כזה. ובינתיים את הציבור צריך איכשהו לנהל, גם כשהאוכל לא תמיד מצוי בשפע , שירותי הבריאות על הפנים והכסף מהנפט זורם בטריליונים לידיים של קבוצות שמרניות קטנות.
אהבתיאהבתי
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7630
העולם הערבי : עשיר יותר משהו מפותח
מחבר: פרופ' שמעון שמיר
אהבתיאהבתי