כשהייתי ילד, הייתה אמא שלי מצהירה מעת לעת: "הפעם עברת את הגבול". בדרך כלל זה היה קשור לאיזה בלגאן גדול במיוחד שהותרתי בבית. לא ממש התרשמתי מן ההכרזות על אישיותי הגבולית. אצלנו בבית הכללים היו מעטים ומעורפלים למדי. לא היה קוד לבוש, לא היו גינוני שולחן (לא היו אפילו שעות קבועות לארוחות), לא היו שעות שבהן צריך להיות בשקט, לא הייתה שעה קבועה לסיום היום. לכאורה היו הוריי פולנים שבקשו להשתייך לבורגנות וכיבדו להלכה את כלליה המשונים. למעשה לא כל כך הבינו מה קובעי הכללים האלה רוצים מהחיים שלהם. עשינו קולות של רוצים-להיות-בורגנים, אבל בעצם חיינו בבלאגן נינוח ולא אידיאולוגי, שבו ההגזמות שלי ("הפעם עברת את הגבול") נשפטו במידה רבה של שעשוע עייף משהו. המיתוס המשפחתי סיפר שאחרי הולדתי, אימי נלקחה לאחות הממונה בטיפת חלב וזו הסבירה לה כי יש להאכיל את הילד בשעות קבועות וכי יש להתעלם מבכיו המניפולטיבי, עד שיתרגל להפסיק לבכות. אמא שלי התבוננה באחות בהפתעה והבהירה שהיא מתכוונת להניק את הילד (כלומר אותי) בכל פעם שירצה וכי אם יבכה תיקח אותו מיד על הידיים. אם הילד בוכה, הבהירה לאחות–המזועזעת מבורותה של אמי–משהו בטח מציק לו. אחר כך לא טרחה להישאר במקום כדי להתווכח עם הרשויות. לאנשים הזכות להאמין במה שהם רוצים ובלבד שלא יציקו לה עם השטויות שלהם.

ישראלים לא ממש מאמינים בכללים, וגם לא בגבולות. אם יש תור, הם "רק שאלה", אם יש פקק, הם על השוליים, אם מישהו מסתגר בביתו, מציצים לראות מה הסיפור. אנחנו נוהגים באותה נונשלאנטיות גם בגבולות מדיניים. הם שם, אבל לא ממש. כולנו מצפים שהזולת ינהג כמו אמא שלי–לא ייעשה עניין מקצת בלאגן. יש משהו חביב בתכונה הישראלית הזאת, אבל היא יכולה גם להוציא מן הכלים. "כלים", "גבולות," "הגדרות" נועדו להפוך את החיים לנסבלים. היום מתפרסם בקומפרס מאמר שלי על גבולות. הכנסו. הגיבו. התווכחו. הנה הקישור:

http://compress.co.il/culture/lexicon/gimel_ze_gvulot#.UFhh77JmRcR