המסורת הקתולית מדייקת בעניין בתוליה של מריה הקדושה, אמו של ישו. לא די בהצהרה כללית—היא הייתה בתולה. מריה הייתה בתולה "לפני הלידה", "בזמן הלידה" ו"אחרי הלידה". לפני, כל אחת יכולה להיות; בזמן, רק קדושות, ואחרי? הנס כבר התחולל כמובן, אבל הבתולה לא נחה על זרי הדפנה. היא צנועה כשהייתה לפני, רק עם טוויסט (משהו בכל זאת קרה שם, באמצע). לנו היהודים, אין, מה לעשות, בתולות קדושות, אבל הבחנות משולשות דווקא יש לנו. קחו לדוגמא את ההבחנה בין "לפני החגים", "החגים" ו"אחרי החגים". לפני החגים החיים מתנהלים להם על מי מנוחות. אנחנו נושאים ונותנים, עובדים ולומדים, אוכלים מאכלי חולין, מתכתשים זה עם זה, מדפדפים בחופזה בעיתון, וכמובן לעולם, אבל לעולם, לא מתקשרים מספיק לאמא (במונחים אמהיים הפעם האחרונה שהתקשרנו מספיק הייתה כשהיינו קשורים אליה בחבל הטבור). כל זה משתנה עם בוא החגים (ובעיקר עם בואם של חגי תשרי). בבת אחת אנחנו מקבלים אישור לדחות את ההחלטות המעיקות של היומיום ל"אחרי החגים". אי אפשר ללמוד באמת או לעבוד באמת. אי אפשר לנוע ישר על הקו המרוסק של חג, כמעט חג, עוד מעט חג. החגים הם המקבילה היהודית לכתב מחילה. למה לא עשינו הא או דא? החגים. אה. משיכת כתפיים מבינה. אז אחרי החגים? בטח. מיד אחרי החגים.
החיים בזמן החגים הם גשר, גשר צר מאד, בין החג הזה לחג הבא ולזה שבא אחריו. אנחנו מהלכים על הגשר כשדעתנו פזורה, מנסים לשרוף קלוריות, מתעלמים מהפוליטיקה (לא עכשיו; חגים). פטורים מאחריות (אחריות זה אחרי החגים) אנחנו מבלים שעות אינספור בהחלפת דיווחים על "איפה היינו ומה עשינו" בחג. אנחנו יודעים שזה דבילי, אבל לא אכפת לנו. אלה השיחות הקרובות ביותר שיש לנו לשיחות הבריטיות על מזג אוויר. לנו אין מזג אוויר (כלומר יש, אבל הוא משתנה פעם בשנה מחם לקצת פחות חם). לנו יש חגים. אנחנו עולים לרגל לבית המקדש שהחליף את ההוא שחרב-בית הורינו—מביאים ביקורים, מקריבים קורבנות, רבים עם אחינו ואחיותינו בבית. אנחנו מרגישים פתאום, עד אחרי החגים, כ"המוני בית ישראל". אנחנו קוראים רשימות, אנחנו מסכמים, אנחנו מבטיחים הבטחות, אנחנו צופים בשידורי החג בטלוויזיה. אנחנו מטיילים בדרכיה הצפופות של הארץ. אנחנו מחפשים עיסוקים. אנחנו מתקנים את האופניים. אנחנו חגים סביב עצמנו. בקרוב יגיעו "אחרי החגים". זה כמו לפני החגים, רק עם טוויסט.
לעוד מאמרים שלי הכנסו לקומפרס: http://compress.co.il/
אחד, לא חשוב מאיזו עידה, מתקשר (לפני החגים) לאמא הפולנייה שלו לשאול מה נשמע. ״בסססדר…״ עונה האם בקול רועד, ״אני קצת חלשה בגלל הרעב, כבר שבועיים אני שותה רק תה.״ הבן מזועזע ״אבל, אימא, למה את לא אוכלת?״ ״פשוט לא רציתי להיות בדיוק עם משהו בפה כשתתקשר אלי״.
אהבתיאהבתי
כשחזרתי מהצבא, הלכתי לבקר את החברה שלי. יש דרג ויש. בארוחת הערב אמא שלי הפנתה את תשומת לבי לכך שהבשר קצת חיוור. אתה יודע למה? למה שאלתי. כי הוא התגעגע אליך.
אהבתיאהבתי
אחלה אמא – כבר סיכמנו ! 🙂
אהבתיאהבתי
כל כך הרבה "אנחנו" בפסקה השנייה… שהיו יכולים להיות חלק מהערך ההוא בקומפרס.
אהבתיאהבתי
הכלים שלובים, הידיים חבוקות, הברכיים פקות. הכל מוכן על חטא להכות (את הזולת).
אהבתיאהבתי
הכלים שטופים (כל הערימה!), הידיים מחבקות, הברכיים פקות (בינתיים עוד לא) הכל מוכן לתת נשיקות (לפני/לכבוד וגם אחרי החגים!). איזה חטא מכולם, אגב?
אהבתיאהבתי
פטורים מאחריות? אז מי בעצם מבשל ואחראי לכל תוספת הקלוריות? הגמדים הקטנים?
ומי שומר על הגבולות? ומי תורן בבתי החולים?
מסתבר שאנחנו זה לא כולנו…
אהבתיאהבתי
ומי דואג לחוש ההומור, כשכולם מבשלים? כשכתבתי אחריות התכוונתי לנטייה לדחות את ההחלטות לאחר כך. אין לנו כרגע יכולת להתחייב. נראה. אחרי החגים.
אהבתיאהבתי
ללא הומור,צחוקים ושובבות אנא אנו באים…ותודה לעומד בשער!.
אהבתיאהבתי