אמנות הסגפנות

האדם נולד מכור לעונג. אברי גופו וחושיו הם מכשירי איתור עדינים ומדויקים המבקשים את העונג באלף ואחת דרכים. הם מבטאים כמיהה גדולה אליו. העור המצטמרר, הפה המתמלא בריר, העיניים המתרחבות, אברי המין המתמלאים בדם, הלב הפועם בהתרגשות—כולם מבטאים ציפייה המאיימת, באין פורקן, להפוך לתסכול ולאומללות. אבל תן לקיסר התאווה את אשר לו, והוא יאשיר אותך. אתה תדע  "שובע", ו"רוויה", "הנאה" "וסיפוק", שלווה בחילך ושלום בארמנותיך—לפחות עד שהצורך במנה נוספת מן האדום האדום ההוא יתקוף אותך. כי מתחת לשבעת צעיפיה של התבונה, היצור האנושי הוא מכונה פשוטה ביותר שאינה מכירה אלא שני מצבים—עונג וסבל. כל השאר, כפי שהיה פרויד אומר, "סובלימציות".

אבל "כל השאר" הוא מה שמכונן את התרבות. תרבות כרוכה תמיד באיסורים, בגבולות ובגדרות. העונג הוא גורם פורע סדרים והרסני. יש לאסור אותו בשס"ה מצוות לא תעשה ובסייגים עד אין מספר. שהרי לא זו בלבד שהמכור לעונג רואה בעולם כולו מכשיר לסיפוקו, אלא שהוא מבקש לעצמו, באנוכיותו,  אובייקטים בלתי ראויים בעליל. כל מערכת מוסרית, כל דת, מגבילה את מרחב העונג של אוחזיה. דברים מסוימים אסורים על אדם כי הם פוגעים בחברו ("לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו"); אחרים אסורים כי הם פוגעים "במקום" ("ויתמכרו לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו"). לשאלות, מה פוגע בזולת ומה פוגע במקום, אין תשובה ברורה וחד משמעית. הן מועברות למומחים המלמדים אותנו כי אלוהי ישראל מתעב את הגמל ואת הארנבת ואת השפן ואת החזיר, ואילו אללה אמנם אוסר על חסידיו רק את החזיר, אבל כי הוא מתעב את שתיית היין המותרת ליהודים ולנוצרים.

כל דת תובעת אפוא פרישות, לפחות מדברים מסוימים. השאלה היא כמה פרישות ופרישות ממה. הנצרות מתייחסת להנאות העולם הזה במידה רבה מאד של חשד ותובעת מן המאמינים לשים את מבטחם בעולם הבא ("אוי לכם העשירים, כי כבר לקחתם את נחמתכם, אוי לכם השבעים, כי תרעבו, אוי לכם השוחקים היום כי תתאבלו ותבכו"). התנאי לשלמות נוצרית, כפי שישו עצמו מגדיר אותה, הוא ויתור על קנין והנאות למען מלכות השמים ("מכור כל אשר לך וחלק לעניים ויהיה לך אוצר בשמים"). היהדות לעומתה סבורה כי העולם הזה נתן לאדם להנאתו ("יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך וברכך בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך").  דחייה מוחלטת של עלמא די ברא כרעותיה היא ביקורת מוסווית על בורא העולם. הרמב"ם אומר בבהירות ובחריפות כדרכו את התנגדותו לתפיסת העולם הסגפנית:

שמא יאמר אדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא יישב בדירה נאה ולא ילבוש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום [הנוצרים]. גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו, נקרא חוטא: הרי הוא אומר בנזיר, "וכיפר עליו, מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו,יא). אמרו חכמים, ומה אם נזיר, שלא פירש אלא מן היין, צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה. לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים? ובכלל הזה, אלו שמתענים תמיד אינם בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית (משנה תורה, הלכות דעות ג' א).

אבל ראוי לשים לב למורכבות הדברים. לכאורה קורא הרמב"ם להימנע מן הסגפנות. למעשה הוא קורא שלא להוסיף משלנו על האיסורים הרבים שכבר אסרה עלינו התורה ("לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?"). שכן הדת היהודית היא מעיקרה מערכת ביהייביוריסטית השואפת לרסן את התשוקה לא באמצעות "חיטוט" (נוצרי) בנפש וזיהוי "חטאי המוות" , אלא באמצעות משטור ההתנהגות. התשוקה הופכת מ"קריאת דרור" ליצר להשתעבדות לעול תורה ומצוות–"הלכה." את ההלכה קובעים אמנם המומחים, אבל הכל מחוייבים בה. גם התשוקות המותרות (למשל התאווה המינית) עוברות תהליך שמעקר את הספונטניות והופך אפילו את האקט הנהנתני ביותר לקיום מצווה.

הנצרות, שהרמב"ם מביא אותה כדוגמא מובהקת לסגפנות מופרזת, היא במהותה דווקא "שיחרור" מן הסגפנות של המצוות. הנוצרי, שאינו כלי קודש, פועל בעולם שבו ההחלטה אם ואיך לרסן את תשוקותיו היא בעיקרה פרי בחירה חופשית. מספר האיסורים החלים על ה"הדיוט" הנוצרי הוא מוגבל ביותר. מערכת סגפנית מחייבת חלה רק על כלי הקודש. אלה נותרו במובן העמוק "יהודים". כל פרט בחייהם, המוקדשים לעבודת האל, ממושטר ומפוקח. הכוהן והנזיר חיים בעולם "הלכתי" חמור שנתפס כגזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. בזכות סגפנות "היתר" של "מומחים", בזכות נכונותם לעמוד באמת המידה הסגפנית המחמירה של האל, זוכים שאר החברים בקהילה במידה רבה מאד של חופש. די לה לקהילה שהמומחים שבה ייצרו מידה מספקת של דחיית העולם ותאוותיו. אם קהילת הגברים היהודית מתייצבת כולה בפני האל, הקהילה הנוצרית מתייצבת בפניו מחולקת חלוקה חדה בין החיים בעולם החולין, שהדרישות מהם מינימליות, לבין החיים בעולם הקדושה שהדרישות מהם גדולות ביותר.

אין זה אומר שמותר לנוצרי הפשוט לעשות ככל העולה ברוחו. אדרבה, הנצרות היא דת המתאפיינת בתובענות מוסרית ודתית ששורשיה עוד בדרשה על ההר. אלא שהתובענות הסגפנית היהודית עברה בנצרות (מלבד כאמור בקרב כלי הקודש) תהליך של דה-לגליזציה. הנוצרי אינו יכול להישען על ההנחיות הברורות של הלכה, המאפשרות למי שמקיים את המצוות לדעת כי מעשיו רצויים. הוא חייב למדוד את חייו על פי הוראות מעורפלות ביותר ולנסות לברר בכעל רגע ורגע האם הוא עומד בדרישותיו של האל.

בעבור חלק מן הנוצרים ההסדר הזה משביע רצון. אין הם צריכים לקיים את מבול המצוות והסייגים והגדרים שהיהדות תובעת מבני ברית. די אם יקיימו את מעט האיסורים החלים עליהם (אי-אכילת בשר בתקופות מסויימות, הנחשבת בנצרות "צום", איסור על קיום יחסי מין בימים מסויימים) יתוודו מעת לעת על חטאיהם, יתפללו תפילות פשוטות ביותר וישתתפו מעת לעת בטקסי הכנסייה, כדי להיחשב נוצרים טובים. אבל בעבור אחרים, ההסדר הזה הוא מקור לחרדות גדולות. הם אינם בטוחים שעשית המינימום תספיק כאשר יגיעו לשערי שמים. מה יעשו? סביר להניח שיגבירו את עוצמת הפעילות הדתית שלהם, כמו יהודי "המתחזק" (יבקרו בכנסייה לעתים תכופות יותר, ירבו בתפילות ובוידויים, יבקרו במקומות קדושים). אבל ישנם גם כאלה שחשים שהפטור היחסי שקיבלו מהשתתפות פעילה בהגשמת האידיאל הנוצרי הלכה למעשה אינו מספק אותם. הנצרות רואה בעין יפה את החלטתם של אנשים כאלה—בין אם הם מונעים על ידי רגשי אשמה או על ידי רצון "להצטיין" דתית—להגביר את סגפנותם ולבטא בצורה דרמטית את הבחירה במלכות השמים, שאחיהם בעולם החולין מותירים ל"אנשי המקצוע".

המודל הנוצרי של סגפנות ממוסדת הוא הנזירות, שהפכה במאה הרביעית לתנועה המונית. הנזירים ייסרו את גופם כדי להציל את נפשם, מי יותר ומי פחות, מי בחבורה ומי בבדידות. הם נמנעו ממין, מנעו שינה מעיניהם וייסרו את עצמם בשוטים ובעקרבים, עמדו שעות בשמש הקופחת של מדבריות מצרים וסוריה או בקור המקפיא של הצפון. הם צמו ימים רבים, לבשו אדרות שיער ושריונים חלודים. ההתקפה הפרועה הזאת על הגוף עוררה דאגה בלב מנהיגי הכנסייה, לא רק משום שדאגו לשלומם של הסגפנים (שיצאו לעתים מדעתם או קיצרו מאד את ימיהם), אלא גם משום שהסגפנים ביטאו במעשיהם דוגמא לפריקת עול ולא לרסון היצר. נכון אמנם שפריקת העול הזאת נעשתה לכאורה בשם התרחקות רדיקלית מהנאות העולם הזה, אבל החשד התעורר בלב מנהיגי הכנסייה כי בניסיון לברוח מחטאי הגוף, נפלו הסגפנים בפח חטאי הרוח ונעשו בשם ייסוריהם בטוחים מידי בעצמם ומרדניים.

גרוע מזה, מהר מאד התברר כי אם בעיני המומחים הסגפנות היא אקט של התרחקות מן הכוח, בעיני ההדיוטות היא טכניקה אפקטיבית ליצירת כוח. שכן בשוק הרעיונות הדתיים העיקרון המארגן הוא עקרון סחר החליפין. בין בני האדם לבין האל או האלים מתקיימים יחסי קח ותן. בני אדם נותנים לאל את בכורות צאנם ואת פרי אדמתם ומקבלים בתמורה את הגנתו ואת ברכתו. לעתים, המהלך הוא הפוך. בני אדם לא עשו את דבר האל ועל כן הם חייבים לשלם לו "קנסות" (מקורבנות חטאת ועד ייסורי נצח בגיהינום). אבל מה קורה כאשר בני אדם נותנים "יותר מידי"? כאשר אדם שאינו חייב לאל פיצוי על חטאיו מחסר טובה מנפשו למען האל, מוותר על הדברים שהם קן תפילותיהם הנידחות של בני אדם מן השורה, נוצר בהנהלת החשבונות של הקוסמוס (הבנויה על עקרון הרישום הכפול) חוב. החברה והאל חייבים לאזן את הספרים. החברה מעניקה לסגפן-לשם-שמיים כבוד וכוח (שהרי בנכסים אין לו חפץ). חשוב מזה, היא מאמינה שהאל מעניק לו כוחות על-טבעיים, כדי לאזן את החשבון אתו. הסגפנות הקיצונית הופכת, ברגע שבו סיים הסגפן לשלם את חובותיו לאל, לדרך לצבור נכסים רוחניים, ולמעשה לסוג של סחטנות  ספיריטואלית (הדומה לסחטנות הספיריטואלית העומדת לרשות המקובל היהודי הבקיא בשמות, אבל שונה ממנה, משום שהיא אינה כרוכה בידע וגם הדיוטות יכולים להשתמש בה). הקהילה הנוצרית  נאלצת להתמודד עם מתח מתמיד בין הרצון להתיר את הסגפנות כביטוי לגיטימי ומועיל של אידיאל דחיית העולם הנוצרית לבין הרצון לעקר ולביית אתה פן ירכשו לעצמם הסגפנים כוחות גדולים מידי ויפרעו את סדרי החברה. ביהדות נפתר האיום הזה על הסדר הטוב בקהילה באמצעות הטלת מגבלות חמורות על סגפנות אינדיווידואלית, כפי שהאיום על סמכותה הפרשנית של הקהילה נפתר באמצעות השתקת הנבואה ("מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים""). הקהילה היהודית לא נאלצה אפוא להתמודד עם כוחותיה המאיימים של הסגפנות, כפי שלא נאלצה להתמודד עם כוחותיה המאיימים של ההשראה האלוהית. לפתרון הזה היה גם מחיר, אבל עליו ראוי לכתוב בנפרד, אולי "אחרי החגים".

התפרסם ב"הארץ" 25.9.12