בהתקלות האחרונה עם המחבלים בדרום נמצאה לנו גיבורה חדשה–לוחמת קרקל שהתחבאה מאחורי שיח ולא הסתערה עם חבריה. מאז נמצאו לה לא רק מבינים, אלא גם מהללים: היא העדיפה את ערך החיים. היא לא נכנעה לקלישאות התרבותיות המטמטמות אותנו. בקיצור, היא מופת הומניסטי. לא רוצה למות בעד ארצנו. כל הכבוד לה. הנה כך כותב יאיר אסולין בהארץ: "נכון, כדי להיות לוחם טוב, אתה צריך שתהיה לך נכונות להקריב את החיים שלך בקרב. וגם נכון שישראל זקוקה לחיילים טובים. אחרת אין לה קיום. אבל אסור שהצורך הזה יבלבל את סולם הערכים שלנו. אסור שכשיהיה מישהו (מישהי) שברגע האמת ייבהל והחליט שהוא לא רוצה למות, נתייחס לזה כאל התנהגות פסולה, כמעשה שראוי לנזיפה. בדיוק הפוך. התנהגות כזאת צריך להבין. אסור בשום אופן לשכוח: זו הנורמליות" (http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1831479)
אז זהו שלא. לילד הזה יש שם. זו לא "הנורמליות", זו "הפחדנות". פחדנות היא רגש טבעי; כמו אנוכיות. אנחנו דווקא רוצים להיות לוחמים בקרקל (הרי יכולנו גם להכריז שאיננו מוכנים לחרף את נפשנו, אבל אז לא היינו מקבלים נעליים אדומות וסיכת לוחם מדליקה). רק שברגעי האמת, ברגעים שלשמם התאמננו, ברגעים שבהם חברינו סומכים עלינו, אנחנו לא רוצים לסכן את התחת הפרטי מאד שלנו. אפשר להבין את זה. כבוד גדול זה לא. זה בטח לא ביטוי לערכים הומניסטיים. הלוחמת שלנו לא סירבה לעשות מעשה עוול. היא לא סירבה לפקודה בלתי חוקית. לא הייתה לה שום התנגדות לעצם המעשה שעשו חבריה (ובצדק–מה פסול בעצירת מחבל המבקש לחדור לישראל כדי לזרוע מוות והרס?). היא פשוט נבהלה. קורה. מה שמדאיג אינו הבהלה שלה (זה קורה, כאמור), אלא טיעוני ההגנה. הם מבטאים סלידה מכל סולידריות (בהשתפנות שלה החיילת סיכנה הן את חיי חבריה והן את המשימה של מניעת החדירה), מכל אלטרואיזם (הנכונות לשכוח לרגע את עורך שלך). ולמה אגב לעצור כאן. הטיעונים מטעם ההגנה הם תקפים אחרי הכל לא רק לפעילות צבאית, אלא לכל סיכון עצמי. כבאית הייתה אמורה לחלץ אנשים מבית בוער והעדיפה לא להסתכן? גיבורה הומניסטית. באמת? בשם ההומניזם אנחנו מהללים את הנרקיסיזם: אני תחילה; אני לפני הכל; אני הכל. והאחרים? זבש"ם. הגיבורים–אלה המוכנים לסכן את חייהם למען אחרים–מוצגים כשטופי מוח; העושים לביתם, כאבירי הנורמליות. חברה שמבלבלת בין פחדנות ואגואיזם לבין ערכי ההומניזם היא חברה בצרות.
הבלוג של אביעד קליינברג 
אכן נגעת בנקודה הכאובה ביותר : סולם ערכים שהתבלבל.
בעבר דמויות כמו אורי אילן (ואני ממש לא חושבת שהתאבדות היא מוצא) ומאיר הר ציון הפעימו אותנו. דיין ואריאל שרון נחשבו לגיבורים עשויים ללא חת. לימים עם גלי הביקורת השתנינו ואולי הפכנו לפחות מיליטנטים והכל קרה בפרק זמן כל כך קצר אז מה הפלא שגבורה ומורך לב התבלבלו?
רק המחשבה על בנות לוחמות בעידן של מעושרות מוביל לשאלה :מה קורה כאן בעצם?
אהבתיאהבתי
מהמעט שאני יודע על התחקירים, אני לא בטוח שהתנהגותה של החיילת היתה פסולה מבחינה מבצעית (וזו גם עמדתו של דובר צה"ל, דרך אגב). היא הזעיקה את חבריה לפלוגה מיד כשראתה את המחבלים. אם היתה מסתערת עליהם ללא גיבוי וחיפוי אש, ייתכן שהיתה נחטפת- וזה היה גורם נזק גדול בהרבה למדינה מהעובדה שבחרה להסתתר. אפשר להאשים אותה, לכל היותר, בכך שלא הצטרפה ליתר החיילים כאשר הגיעו.
הבעיה העיקרית שלי, וכאן אני מסכים איתך מאד, היא בשורות המהללים. אני חושב שזה בעייתי ביותר, ובדיוק מהסיבות שהזכרת.
אהבתיאהבתי
זה בכל זאת יותר מסובך. כאשר הם הסתערו היא נותרה במחבוא, משום, שלדבריה היא חששה להיקלע לקו האש. הייתי בכמה סיטואציות כאלה להוותי וזה נשמע כמו בולשיט.
אהבתיאהבתי
אם זה כך, הרי זו בושה וחרפה וצריך להעיף אותה (פעם על דברים כאלו היו מעמידים למשפט צבאי).
אהבתיאהבתי
גם אני לא ראיתי כל פחדנות בהתנהגות החיילת. להיפך, ראיתי חכמה ושיקול-דעת נכון.
יחד עם זאת, היה מקרה אחר שגבל למעשה בבזיון, כאשר בשכונת גילה (ירושלים), מחבל בודד דקר בסכין עובר-אורח (למעשה רצח אותו) ופצע שוטר, אך השוטרת שהיתה עמו ברכב, במקום לדלוק אחר המחבל הבורח, לא עשתה דבר ולא סייעה לאזרחים האחרים שדלקו אחריו.
לעצם העניין, אם הלוחמים שאומנו להגן על האזרחים, אינם עושים זאת, עדיף שיתפטרו מהצבא (כנראה אנחנו מתחילים לאבד את הערכים שהיו במדינתנו פעם, אך בכך איני מחדשת דבר).
המאמר הנ"ל מבטא בתמציתיות ובדייקנות רבה את התחושות של רובנו (מלבד כמה קיצוניים הזויים, ולא משנה מאיזה מגזר). תודה רבה! (וכרגיל – מאמר מצוין!)
אהבתיאהבתי
מפתיע שלא הזכרתם את העובדה שהיא דיברה בניד עם אמא בזמן ההתקלות. אחרי מסכי הפסמות של לבנון "התקדמנו" לצבא הסמרטפון והלייקים
אהבתיאהבתי
לאור דבריך במאמר, הייתי רוצה לשאול אותך מה היתה דעתך בנוגע לעסקת שליט. כוונתי אינה לשאול על תובנות שצברת מאז העסקה, אלא לשאול רק על מה שחשבת לפני שנודע על עצם קיומה.
אהבתיאהבתי
לו הייתי קורא את מאמרי הלא מעטים בנושא, היית יודע שהתנגדתי לה מראשיתה.
אהבתיאהבתי
הילדה בסך הכל נבהלה וברחה. תגובה טבעית. לרגע שכחה את השבועות והכללים והפקודות והמחויבות לעם ולמולדת. על השיכחה היא כנראה תשלם ביוקר ובייחוד על הבגידה באימון אבל מצד שני היא בסך הכל ילדה.ולא שאני מצדיקה אבל אני מבינה.
אהבתיאהבתי
אם כך שה"ילדה" תלך להיות גננת בגן ילדים ותתפטר מהצבא. עם עוד כמה "ילדים" כאלו – ואבדנו. נהיה לי רע מלחשוב זה ה"צבא" שלנו (כמו גם [חלק] מהמשטרה וכו'. כנראה שהערכים עליהם אמורים היינו לגדול הלכו פייפן. 😦
אהבתיאהבתי
היא לא ילדה- היא לוחמת. הנטייה להגדיר חיילים כילדים היא תופעה ישראלית ייחודית, ושלילית מאד לפי לדעתי.
אהבתיאהבתי
דני. כל מילה שלך בסלע!
אהבתיאהבתי
היא לוחמת, נקודה. היא נבחנה לכך, סווגה כך והוכשרה לכך.
המממ, הבעיה עם זה היא שזה לא ממש חד-משמעי מנקודת מבט פסיכולוגית, כפי שאני.
למעשה מדובר פה בהשערה, היפותיזה שצריך להפריך. השערת האפס שאותה מבחני המיון היו צריכים להפריך היא "אדם נורמטיבי, לא לוחם" כאשר מי שמקבל מעל ציון או פרופיל ציונים מסויים מסווג כמתאים להיות לוחם. עכשיו, בהקשר הזה ישנם ארבעה מצבים ושתי טעויות: ציון עובר ולוחם/ת מעולה=ניבוי נכון; ציון נכשל ואדם רגיל/שאינו לוחם/ת=ניבוי נכון, דחיית מועמד בלתי מתאים למעשה; ציון נכשל ולוחם/ת מעולה=דחיה שגויה [ע"ע שאול מופז שניגש 3 פעמים למבדקים ובסוף נהיה רמטכ"ל, נעזוב את הפוליטיקה לרגע]; ציון עובר ולוחם/ת נכשל=קבלה שגויה של מי שאינו מתאים/מה.
השניים האחרונים הם טעויות הניבוי – הראשון הוא טעות מסוג בטא והשני – טעות אלפא. הדברים ידועים וכל מתכנני סוללות המבחנים באשר הם לכל דבר מודעים לשני סוגי השגיעות, אל חשש. אומדנים פסיכולוגים הם לא כמו מדידת תופעות פיזיקליות ולכן תורת המבחנים בפסיכולוגיה מפותחת כ"כ, ממשיכה להתפתח, ותמשיך ככל שנראה לעין.
ייתכן בהחלט שהלוחמת מאחורי השיח נופלת לגדר טעות אלפא, כלומר עברה את המבחנים אך נכשלה בביצוע. צריך לצרף למקרה היחיד, הנוכחי, את כל ה"רקורד" שלה ולראות את גרף הביצועים שלה. דא עקא – הנקודה העיקרית היא כדלקמן: כל מקרה לגופו ! היא לא מעידה על כלום ! לא על עמיתותיה הלוחמות ה"אמיתיות" ולא על שום דבר … מלבדה. לא צריך לנטור לה שהיא לא מתאימה. כנראה שכן צריך להדיח אותה – לטובתה ולטובת אחרים שחייהם עשויים להיות תלויים בה, בלי שום תרתי משמע. זו בפירוש טעות של המערכת ומגבלות של השיטה. הצרה היא שאין שיטה אחרת בלתה והיא משתכללת והולכת ורוב תוצאותיה הן מעולות – מספיק לקרוא את סיפורי הצל"שים הגבורה והעוז. מקווה שהע/ארתי משהו.
אהבתיאהבתי
ההתייחסות למיון במין חרדת קודש מדעית אינה הפתרון אלא חלק מן הבעיה. הכרעות מוסריות נתונות בידינו בני אדם בוחרים. בניגוד לכישורים מוטוריים ובמידה מסוימת אינטלקטואליים, אין כישורים מוסריים. ברגע הקריטי אתה צריך לבחור אם להצטרף לחבריך או להישאר במחסה. היא בחרה.
אהבתיאהבתי
אביעד – מה שאתה אומר מ-צ-מ-ר-ר וגם כ"כ נכון! במלים מעטות, אמרת הכל.
אגב (בעניין אחר), למה אין אפשרות לעשות באתר שלך Like או מעין V, המורה על הסכמה ותו לא? תודה. (שוב, במילים מעטות, הבעת הכל. "היא בחרה" [להישאר במחסה]). מקומה, לכל היותר, בשמירה על ילדים כגננת, וכאמור, כל המוסיף – גורע.
אהבתיאהבתי
שלומית ודני,
אני מסכימה בהחלט. אבל כדאי להסתכל על זה כעל מקרה פרטי שאינו מעיד על הכלל.
מישהו היה צריך לאבחן מלכתחילה שהיא אינה מתאימה לתפקיד. אם זה אפשרי איני יודעת כי לא תמיד ניתן לאבחן תגובות במצבים מסוימים גם אם מתרגלים סימולציות ודימויי מצבים.
אהבתיאהבתי
חזק חזק ונתחזק
אהבתיאהבתי